הוא הכיר אותה את חייה את משפחתה וסודותייה והוא יכול היה
להיכנס.
הוא ישב,דיבר,צחק,בכה וידע שהיא שם.
הוא לא חיכה הוא לא פחד הוא הכיר את הסודות החבויים מתחת
לסדינים צבעוניים והוא חיטט לה בנשמה.
הוא הסתיר פנים שהיא הכירה ואולי רק היא ידעה את שמסתתר
מאחוריי המסיכה המצחיקה, אפלה, מפחידה שהוא לבש לאירועים
יומיומיים והיא לא הסירה אותה מפניו.
ובלילות חשוכים שנראו תמימים לגמריי הוא פרץ את דלת התמימות
והיא נשארה שבורה ומפורקת על משקוף רעוע.
הימים התקצרו הלילות התארכו וציפור הנפש נדדה למקומות אפלים.
שתיקה השתלטה על גוף של ילדה שסירב לספר סיפור לילה טוב.
סיטואציות מוכרות עד כדי בחילה לא היו מוכרות לסביבה השקטה
העיוורת התמימה.
עיניים עצומות לרווחה שהיו יותר משם של סרט גרמו לעיניים אחרות
להפוך כבויות מנותקות.
שער שנפתח ונסגר לפעמים חרק בלילות חשוכים וקרים אך לה זה לא
צרם באוזניים שהתרגלו לרעש שמסיח דעת.
העיקר לא לחשוב...
שירים ליוו מחשבות שנדדו התרוצצו בין שפיות לשיגעון והעיקר שלא
תזכור.
אך גם לאחר שנים של בריחה מאיזור לא ידוע היא תמיד חוזרת לבית
הוורוד שעם כל שנה מאבד את הצבע והופך שחור.
עם המון זיכרונות חצובים בקירות ישנים ועם משקוף אחד רעוע היא
כותבת סיפור לילה טוב חדש.