כשהשמש תהפוך אדומה והירח יבצבץ בהרים נדע שהצער נפל על העיר.
נזכר בעיניים ירוקות מדממות, משקרות אך עדיין דומעות אוהבות.
כשהנוודים יחזרו לעירם והציפורים יצאו לדרכם אדע שזכרת מילים
שאמרת.
ואם אלך בדרכים אפלות ויערות חשוכים אפופי קנאה אזמזם לי שיר
ששרת לי ואז עיניים שחורות ידממו, ישקרו אך עדיין ידמעו יאהבו
את הנוודים.
מסתובבים בדרכים עם תרמילים על גביהם כמו תרמיל הבדידות שנשאת
אתה על גב כפוף רווי מלחמות ומשאות לאחר אובדן השפיות.
תלאות הדרך פגעו בזיכרונות מתוקים של ילדות נשכחת ורגש עמוק
והדרך חזרה אל הנפש הבריאה רחוקה מכדי לראותה.
ואם אלך בדרכים מוארות על הרים וגבעות שנושקות לשמש אדומה
שזורחת בגאווה אזמזם לי שיר ששכחת, מנגינה איטית... ואדמיין את
ידך פורטת על מיתרים שכבר נקרעו מרוב מנגינות אחרות.
ובכל זאת אדמם, אשקר אך עדיין אבכה ואוהב את הנוודים.
אם יבוא היום שבו תמצא מפה בלויה בצידו של נהר הזיכרונות הקסום
דע כי שם טמונה הדרך חזרה אל עיר עייפה,רדומה שחיה בציפיה
שהנוודים יחזרו לחיקה ויתמקמו בין שערייה הפתוחים לרווחה
וימצאו את הדרך אל הנפש הבריאה שזנחו כשיצאו למסע האהבה...