אני חוזר לאוניברסיטה, סמסטר ב'.

מבעד לחלון האוטובוס הנוף אפור ואיום, העצים לא ירוקים, ערפל
יבש מתיימר לכבוש את הרי ירושלים, נמוג אל תוך האופק. שעה וחצי
נסיעה באים לקיצם, כאשר בסיומן אנחנו מקנחים בצעידה של שני
קילומטר עד למכללה. אם תניחו לסקרנות רגע, אספר לכם, שהדרך
הרגלית אל האוניברסיטה לא הייתה גרועה כל כך; בימות הקיץ השמש
הייתה לוטפת את פנינו, בחורף האוויר נתמלא בריח הדרים,
הציפורים עטו מעל ראשינו, השתובבו והיו יפים.
אני הולך במסדרון, עובר על פני הקפיטריה ונכנס לכיתה.
לא הקשבתי להרצאה, למעשה דמיינתי אותה במשך חצי שעה. מבלי לשים
לב, דיברתי לעצמי - היא גרמה לי בלבולים, אך מצב רוח טוב. היא
מחייכת, מסכמת, מסדרת את שערה, נושכת בקצה העט, מתמתחת. ומבלי
להעניק תשומת לב למילים, הייתי מדבר איתה מדי פעם. אהבתי לחשוב
עליה, בעיקר בלילה, כשהעולם עוצר, והרחוב שותק. הייתי עוצם את
עיניי, נשכב על המיטה, ונוצר את מחשבתי, מתמסר אליה.
וכשנפגשנו, עיניה מאירות, גלויות כל כך, תרתי אחריהן בהפנוט,
הן הביטו עליי מבעד למסך נפשה העדין. העיניים הללו, שהיו היפות
בעיניים, שוטטו מול עיניי, מבריקות ומפזזות. לכמה רגעים
נשתתקנו ומיד צחקנו, צחוק ריק, חסר תוכן. אני אוהב כשמתחשק לה
לחייך, החיוך שלה יפה.

תוך כדי בהייה, חשבתי על האפשרות שכל הכיתה העקומה הזאת תדע
עלינו. תהיתי איזו השפעה תהיה לכיתה עלינו במשך הזמן, מזל
שהמחשבות שלי לא ניתזות החוצה, שמא כיתת הזאבים הזאת תגלה. זו,
כמובן, לא הייתה רק השקפתי, לפני זמן רב היא אמרה לי את זה,
ואני מסכים. אבל הדברים, אולי מטבעם, אינם מאריכים ימים ואינם
משנים דבר, ואולי כן משנים - בכל אופן, הדברים יתמזגו כמו שהם
וייבלעו בחלל הריק של הכיתה, מבלי שיקבלו משמעות מיוחדת.

אני משתרע על הכיסא בכיתה, מביט בתקרת החדר, לא ממש בטוח מה
אני עושה כאן, עדיין מנסה להתמודד עם טראומת סמסטר א', הייתי
רוצה לקרוע את התקרה ולעוף החוצה, לחופש, הייתי עושה את אותם
דברים שאין לי מושג מהם, אבל אי שם בשולי השמים, הם מחכים
שאשחרר אותם.
ואז, דממה, אני מתאווה אליה אולי, נבצר ממני להתרומם, להשיג את
מבוקשי, ואיני יודע מדוע אני לא יכול, ביקשתי אותה, ללטפה.
לפתע החלה המרצה לשיר בקול רם, היא שרה משהו באיטלקית, ואז
הכיתה כולה החלה מרקדת סביבי, הדיכאון וחוסר הוודאות החלו
מחוללים סביבי, עד שהכול הפך למחול טירוף, ראשי נשמט משם לשם
ונסתחרר, ובעת שהייתי מוקף בעשרות סטודנטים רוקדים, היו קרבים
אליי במעגלים, קדים לעברי בגוף מורכן ואומרים לי - אתה אוהב
אותה, אותה אוהב אותה...
המרצה המזמרת והכיתה המקפצת החלו להיסחף במערבולת המחול, ואז
נעלמו, ורק הקירות נותרו, מאיימים לסגור בעדי. לפתע, כאילו
הדמיון נגמר, פסק המחול וקול אחד נשמע, קולה של המרצה, ואולם
עתה היה העולם כמנהגו נוהג.
לפתע, שוב הושלכתי למחול הכיתתי, אורות הבהבו וסנוורו אותי,
והמרצה צורחת בקולי קולות.
כולם בהו בי, קרצו לעברי, ובעת שניסיתי להסתלק מהכיתה בא מישהו
והושיבני חזרה במקומי, כולם גנחו מסביבי, וההוא שיושב על ידי
כבר חצי שנה ואין לי מושג מה שמו, פושט לעומתי זרועו ולוחש:
אתה אוהב אותה... וההיא המזויפת, שלחה בי מבט מאיים: אתה אוהב
אותה...
פתאום, דממה השתלטה, הס הושלך, שוב נדמו הרעשים.
אולם עתה היו כולם בחוץ, רחוקים ממני, במרכז הכיתה עמדתי. אני
והיא. מנותק מהכול, מרחף מעל הכול בשלווה - היא קראה לי, קריאה
אפופת חידה - שפע של אהבה מילא את הכיתה, אור נוגה, נטול
צבעים, רך וטהור - נרעד לבי, חרד ומבויש קמעה, נטלתי את ידה
בידי, עיניה חגות סביבי, ובעוד אני נאבק, מנסה להתפרץ, החל
החושך עט עליי.


"איזו שינה דפקת, ג'וניור." פקחתי את עיניי. "אז מה, חותכים
היום בשלוש?"
התמתחתי, נשפתי אוויר בכבדות, נתתי מבט קצר ומלא עיון באיתי,
"אתה יודע מה," אמרתי, "אני חותך עכשיו, נמאס לי מהשיעור
המשעמם הזה, אני גם ככה לא בפוקוס היום."
איתי נמצא עדיין בכיתה, נכון לעכשיו, הוא לא זז מהכיסא, הישג
מרשים לכשעצמו.
היה זמן, עד לא מזמן, שהיינו טרודים בענייני הלימודים, הלכנו
אנה ואנה סביב מכונות הצילום המקולקלות, כעזים תועות חיפשנו
חומר למבחנים, אחר כך הייתה תקופה שצילמנו את הסיכומים לפני
המבחן, עכשיו אנחנו קוראים את הסיכום של הסיכום.
בכל אופן, סמסטר ב' נפתח בסימן הסיכום של הסיכום, או במילים
אחרות - ללמוד כמה שפחות. בכל מקרה, בשלב הזה של השיעור אני
מאבד את הריכוז. הראש שלי במקום אחר, מטייל בין עולם המציאות
לזה של הדמיון, והגיע הזמן לסגת, קדימה הביתה.

בקטע הכביש של בן גוריון האוטובוס נתקע בפקק, זה היה ריטואל די
קבוע בקטע הזה.
ממש לפני כמה דקות עלו לסיפון צי האוויר הישראלי, זה גם היה
תהליך די קבוע: עצי האקליפטוס שניצבו שם, מקיפים בצורה רשלנית
את המחנה הצבאי. התחנה עמוסת חיילים, מגירים ריר, עולים על
האוטובוס הכבוש והחרב, ואני נרמס בידי אינספור חיילים.
כל הדרך מעטרת באוזניי מוזיקה מזרחית איומה. אכן, צער רב
הצטערתי, אך בסופו של דבר, לאחר שהניחה לי המוזיקה, נרדמתי.
כיוון שמכאן ואילך ישנתי עד תחנה מרכזית, חלמתי, שוב:
אהובתי החלה מדברת אליי. "אתה חושב שאני לא שמה לב אליך?"
"איני יכול שלא לחשוב עלייך." החזרתי.
"וכשאתה חושב עליי, מה אתה חושב שאני חושבת עליך?"
אני מודה שהשאלה הזאת די בלבלה אותי, ונדמה היה לי, כדרכם של
חלומות, שהחלום אכן מציאות. "אני לא יודע, ואולם, אף שאיני
יודע, אני חש אותך, מרווה רוחי באור עינייך."
אהובתי עוצרת, מביטה בעיניי בחיוך.
"כיצד אוכל שלא לאהוב אותך?" לחשתי לה באוזנה.
"האומנם?"
"כן!" אמרתי וניסיתי להידבק בחום גופה.
"שתדע, רבים נוטלים חלק בקרבתי, אך רק מעטים זכו אף
באהבתי..."
"לכן נפשי חשקה בך! מילותייך מסגירות לי את סודך, כיצד אזכה
אני באהבתך?"
היא קרבה אליי, ועתה עיניה חולמניות, מביטות בי בחמלה, "אני לא
יודעת מה אני רוצה, אני לא רוצה לאבד את הקיים..."
שתקתי, כאילו אין בפי מילה לומר, ואולם דבר אחד הומה בפי אשר
רוצה לצעוק החוצה, אלא שאני נבוך וחסר יכולת ביטוי.
"מה קרה?" שאלה אותי. "תהיה גלוי..."
"את יודעת צפונות לבי, אני רוצה אותך, את מקסימה אותי, וכיצד
הולכת אותי שולל?"
"לא, לא, אתה לא מבין אותי..."
"נכון, אני לא מבין."
"אני רוצה, אלא שאני פוחדת מאהבה שתוחלתה אכזבה."
"ומה אעשה כדי לזכות בך?"
"לא יודעת, זמן, אולי הזמן יעשה את שלו."
"אתן לך כל זמן שבעולם, אל תחששי, הרי לך כל הזמן שבעולם."
אני מביט בה ומשתומם, אני מצטער קמעה, מאחר שדומה לי כעת, כי
קטנים סיכויי לזכות באהבתה של בחורה נפלאה כזאת. מה אעשה... מה
אעשה...
והנה, עומד אני בצלו של שעון ענק, מחוגיו כבדים ועייפים, והוא
מנסה לנוע, קשה לו, הוא מבקש את עזרתי, נחרדתי כל כך, כלום
יכול אני לעזור לשעון האומלל? והוא גדול וחזק ממני, והוא מניע
את מחוגיו בעצב. לפתע, החלו המחוגים סובבים במהירות, והיו קלים
לנתר משעה לשעה, כמהים להעביר את הזמן מן העולם. המחוגים חסרי
הסבלנות רעדו והסתחררו, נתאוו לנתק עצמם החוצה, ואז החל השעון
לנתר באוויר בטירוף, נבלע בתהום החשכה ונעלם.
דומייה שררה במוחי, ואז, בעת שפקחתי את עיניי, מצאתי עצמי
בתחנה מרכזית.

עתה אני שומע את טרטור מנועי האוטובוסים שבחניה, נושם את
האוויר המאובק והמסריח.
בצעדים ארוכים אני עושה דרכי החוצה, הרחובות הומים אדם, חג
פורים היום, צפירות של מכוניות ומנגינות חג עליזות מהדהדות
באוויר השמח של ירושלים. מתחת למסכות האיפור המזעזע ולתחפושות
הססגוניות, שוכנת היסטוריה בת אלפי שנים, על עיר צפופה
ומטונפת: שושן הבירה - מלכים תאבי בשר נגועים בבהמיות, רודפי
שררה ובצע, על כל התפלות וגסות הרוח שהיו בהם. זה קצת מזכיר לי
אנשים מסוימים. בכל אופן, פסיעה ברחובות הצרים המעוטרים
בביובים חשופים משרה אווירת ענווה מסוימת.

כעבור שלושה ימים -
הגעתי לאוניברסיטה בעיצומה של הפסקת הבוקר, כמה סטודנטים
התגודדו בחוץ, לעשן או סתם להתרענן. בלי כוונות מיוחדות נכנסתי
לקפיטריה, ועל אף שממש מסריח שם, סבבתי בקפיטריה כשאני לוחץ
ידיים, ואז התיישבתי על אחד הכיסאות. הדיון סביב השולחן התנהל
בצורה די קולנית, בעקבות המבחן 'הלא הוגן' בדיני נזיקין, מה
שקיבל היום בבוקר קול שונה. "לפטר את המרצה!" צעק ההוא עם
התסרוקת, נציג ועד הכיתה. נדמה היה שהעניינים יוצאים מכלל
שליטה. "מה קורה?" שאלתי, איתי שלח אליי חיוך חטוף ואמר משהו
על התארגנות נגד המרצה. אם להודות על האמת, המרצה היא אישה
נחמדה מאוד, קולה ניחן בצליל מהדהד כמי שרגילה לדבר בפני קהל
גדול. אותם אנשים קנטרנים הסוברים שיש להחליפה, מעדיפים
להתרברב בגישתם המושלמת מאשר לנסות באמת ללמוד, אולם, לדעתי,
אין בהם כלום.

וכמו שהגעתי כך יצאתי, באוטובוס, תפסתי את מקומי ושקעתי ראשי
בהרהורים -
מבעד לעור העדין, השער השחור ועיני הדבש שלה, הסתתרו תחושת אי
ודאות, חוסר בטחון, חשש מאנשים אולי, ממימוש פנטזיות ובעיקר
פחד מעצמה.
היא לא הייתה מכונסת בעצמה, להיפך, הרגשתי שהיא רוצה להיות מי
שהיא, עצמה, אבל אינה יודעת כיצד. לפעמים ההבעה שלה נהפכה
למאולצת, ואז היא שותקת. מחייכת בכאילו.
חומת האש שבנתה סביבה הסתירה ממני את רגשותיה, ואני חששתי
להחמיץ אותה.
אולם קלטתי אותה, החכמה שלה לא הגיעה מהשכלה או מקריאת ספרים,
יש לה חכמת חיים, היא מבינה באנשים ובסיטואציות; מכאן, שלא
חששתי כלל, וידעתי שבשלב כזה או אחר יהיה בסדר, מה גם שאני אדם
מאמין, ובתור שכזה - 'השלך יהבך על ה' והוא יצילך...'

הגעתי הביתה, נשתרעתי על גבי הספה ונרדמתי.
והנה, שוב נתגלגלה בחסד אל חלומי:
"מה אתה עושה?" שאלה בעדנה.
"חושב עלייך." החזרתי.
"וכיצד אתה חושב עליי?" שאלה בחשדנות.
גופי רפה, כמי שמבטל עצמו בפני המלכות, לחשתי, "בכל לבי, בכל
לבי."
"ומה תעשה..." קימטה את מצחה בתמיהה.
"אשא אותך על כפיי, בלילות ובימים, בזריחה ובשקיעה, בכל עונות
השנה, בכל האופקים שבעולם, בהרים, בשדות ובמדבריות, בנהרות
ובימים, בשבילים ובדרכי העפר, בעמקים החשוכים ובגבהים הנשגבים,
בכל אלה אחזיק בך."
כעת בחנה אותי מקרוב, וזקפה את ראשה באחת. "בבקשה אל... כלום
יכול אתה לכל זה?"
בהתלהבות רבה קפצתי ממקומי. "הן, הן, בכל לבי! בכל לבי!"
מחייכת. "ולמה לי כל זה..."
"נשמתי דבקה בקסמך, ולא אדע מדוע, כי רוצה אני שתאהבני."
התרגשותי הרבה גוברת, עד כי דומה לי שאני קושר ידה בידי, מאמץ
את גופה לחיקי, ואני עף עימה על פני חופי הים, פוסח על פני
יערות עצומים, מדלג בעליזות מעל אגמים ונהרות, מרחף באוויר
בקלילות על פני הרים עצומים, כל כך גבוה, שדומה היה לי כאילו
אני נוגע ברקיע, משייט בין כוכבי השמים השרועים בכניעה אל מול
עיניי, חופשי הייתי, מתעופף מעל מרבדים בלתי נגמרים של פרחים
בצבעים שונים, ניחוחם עולה בכל האוויר, אל מול השמש השוקעת,
שמאצילה מאורה על העולם, בצבעי ארגמן.
השמים האפילו בחשכתם, עטו הדר לבושם הנוצץ, ונתמלאו בכוכבים
מזהירים, והירח החל לוכד אותי באדרתו, כה רגוע ושלו הייתי, עד
שנרעדתי כולי.
עתה ראיתי דמעה זולגת, כמטיל זהב צנחה על יצועי הדממה, ואז
התנפצה אותה דמעה, והחלה להתפצל לאלפי פיצולים. צפון ודרום,
מזרח ומערב, שמים וכוכבים, מצולות הימים, ורגבי האדמה, חיות
השדה ועופות השמים, ארזים וקוצים, נראה שבכולם פקדה אותה
דמעה.
וכנגד מראה זה עמדתי, אל אוזניי לא הגיע רעש, אותה דמעה גלשה
אל מסילות לבי והרוותה את נפשי הצמאה, ורק אותה דומייה השתלטה
באוויר. והיא לא אמרה דבר, רק הביטה בי כאשר הביטה בי בדמעתה.