הוא הגיע שעה לפני הזמן. נסע בשדרה היפה לאורך הים הכחול. מגרש
החניה היה ריק ולמרות זאת עשה כמה סיבובים עד שהחליט על מקום
בצל ליד צריף לבן ששימש כשירותים. הוא יצא מהרכב ומתח את
שריריו הדואבים. היה זה יום מקסים והשמש החמימה צבעה את מימי
בריכות הדגים בצבעים חמים של תחילת הקיץ. הוא נכנס בצעד לא
בטוח לתוך חורשת העצים המטופחת. ריחות יסמין ולבנדר קידמו את
פניו. קרני השמש האירו נקודות צהובות חיוורות על מדרכות האבן
ועל בגדיו ורוח הים התבלבלה בינות לשיחים, מבזרת בשאון עדין את
צמרות האורנים. סביב העיקול נפתחה השדרה המוקפדת לשדה של מצבות
לבנות, נמוכות ואחידות בצורתן, מוקפות פרחים ושיחים נמוכים.
עצים ציוניים מסוככים מעל, מספקים צל מלטף, מנחם. הוא הלך
לאורך הקברים, מגניב מבט חטוף לכתובות. "כאן קבור נעם בן-משה
שנפל בעת מילוי תפקידו בסיני 23 לאוקטובר 1973", "כאן קבור
בעלי, אבינו וסבנו האהוב יעקב לשם שנתן חייו למען בניין המדינה
ואבטחת הישוב", "כאן קבורה גאולה רוזנצוויג שגידלה במסירות
דורות רבים מילדי הישוב. בת 102 במותה"... שמות ומעשים
ותאריכים. חיים שלמים חקוקים באותיות שחורות באבנים הלבנות,
מכסות מעל בשר נרקב ועצמות יבשות, דשן לגן המרהיב הסוגר סביב.
לרגע ראה את העלווה סביבו מנטפת טל של דם. התיישב על ספסל
מאובק ליד אחד הקברים והביט על אנשים וקבוצות קטנות בשלבים
שונים של טקסי אבלות וזיכרון. כאן אישה זקנה ושפופה מנקה עלים
מעל מצבה, שם כמה אנשים עומדים מעל אבן ומדברים. מולו חפרו שני
בחורים צעירים את הקבר הטרי, רגבים של עפר נערמים ליד. ברקע
התנגנה מוזיקה נעימה. "זרעי קייייץ נישאים ברוח, מעירים
זיכרונות, מעוררים ערגונות...". מהספסל יכול היה לראות בינות
לגזעי העצים העבים את הים הפתוח. כמה ספינות עושות דרכן ליבשה
וכמה ללב ים. נחיל עליז של זבובונים הופיע ונעלם, הופיע ונעלם
בתוך קרני שמש מאובכות, "והיא נרדמת בהקיץ עם הגב לים, עם הראש
לשם, לא נלחמת לעצור, שעליה כבר יבוא..."

אנשים החלו לזרום טיפין טיפין לכיוון ההתרחשות העתידית. מונחים
על ידי המוזיקה. הולכים לאט, צעדיהם מדודים. ארשת פניהם,
רצינית ומחושבת להלום את הכבוד הראוי למת, משתנה לפתע לחיוך
זורח למראה חי מוכר. לחיצות ידיים, נשיקות באוויר, חצי באוויר,
על הלחי. טפיחות גבריות על שכמות. קבוצות קבוצות מתגודדות,
מגינות על עצמן בפני התוגה הפוטנציאלית. רק המשפחה, בוכייה,
זרועה ליד הבור, מביאה עמה צער וכאב אמיתיים, מטרידים,
מכעיסים. "שמעתי שאת נמצאת בהמתנה להשתלת לב..." שר הזמר,
ומישהו ממהר להעביר לשיר הבא: "אמא בואי והסירי את כוכב רב
הסמל הזה מעלי, אין לי על מי להסתלבט איתו כאן, הנה מתאפללות
עיניי, דופק לי על שער הגן..."  קול ארצי עולה מעל למילים
"טוק, טוק, כולם מתבקשים להתכנס, על דלתי מרום, אנחנו רוצים
להתחיל. אמא שימי ארצה את תותחיי, אין לי כוח עוד ללחום, ענן
שחור-ארוך נוחת עלי..." הקהל מפסיק את דיבורי התעלמותו ועוטה
מחדש ארשת אבלות. קמטים זעירים נפרשים כקורים סביב עיניים
מחושבות, שלשלאות ברזל נעטפות סביב רגליים שעושות כבוד אחרון
והנה, בתוך היגון המעושה, ראש אדום, תלתלי אש, עור חיוור,
עיניי תכלת תופסות לשבריר את עיניו השחורות ומרפות. "זה מתחיל
בעינייך ויורד ללשונך ועולה בצחוקך, חוזר לעינייך... לא תתפוס
אותי, לא תתפוס אותי..." יד נעלמה מפסיקה את המוזיקה וגופו
נורה מהספסל, מפזר לכל עבר את נחיל הזבובונים. אם ימהר יצליח
לתפוס מקום לידה, אם ימהר מידי היא תשים לב לנמהרותו. מאט מעט,
עובר להתמהרות טבעית. מתנצל בפני גופות וחותך את האוויר עבורה.
קורי עכביש עדינים, מדגדגים, מתלפפים על לחיו והוא תופס שוב את
עינה, שיערה אדום כנגד כחול התיכון. "בי את מתעטפת ובי את
מתכסה, אותי את מנסה, אם דעתי נטרפת", ליבו שר, "לא תתפוס
אותי, לא תתפוס אותי..." עונה. כעת מצא עצמו פסיעה ממנה, מעט
מתנשף, מנגב אגל דק של זיעה. מביט מטה לא לתפוס שוב את מבטה לא
מוכן. אצבעות רגליה, עטופות סנדל חצוף, צבועות אדום, אדום.
"רשתות כבר פרשתי, מלכודות אין מספר, כצייד על משמר, עד בוש
התייבשתי". הרים מבטו באיטיות והיא מביטה חזרה, לא מהססת,
מנשקת את ערוות האוויר ביניהם בנוכחותה. "לא, לא תתפוס אותי,
לא תתפוס אותי...", חייכה מעליו והחזירה מבטה לתהלוכת המספידים
מעל לקבר הפתוח. כעת עמד כבר פסיעה, חש את חום גופה, עוד גרירת
רגליים נונשלנטית והשערות על זרועו התחככו בפלומה השקופה על
שלה. רעד סטאטי עלה והרעיד את העלים מעל. "אהובתי היא כמו ארץ
מדבר, יש בה ניקיון בוהק וצח..." שר ליבו. השפיל מבטו בביישנות
מהונדסת, מרימו לקראת הגופה עטופה תכריכים, מורדת מאחד מרכבי
הפלחה, סטיקרים של הפועל ת"א מעטרים את השמשה. חיוך דק ברח
ונסך בו ביטחון לסובב ראשו אליה "אהובתי היא כמו ארץ מדבר, לא
מתמסרת קל אם בכלל", ליבו החל פועם בחוזקה. רגבים אפורים
הוחזרו את הבור ממנו הוצאו, מכסים מעל לגופה הקרה, מהודקים,
שלט נתקע למרשותיו של המת החדש בשכונה. "יוסי אברהם". ידו נגעה
בשלה, לא נרתעה. צמרמורת בכל גופו ותלתליה, כעת כתומים בשמש
הסוטה, אלפי נחשים מלחשים לקראתו "בי את מתעטפת ובי את מתכסה,
אותי את מנסה, אם דעתי נטרפת כשאת לא תתפוס אותי... בוא תתפוס
אותי, בוא תתפוס אותי".

האנשים החלו לנוע לנחם אבלים, לשים אבן קטנה על תל והיא הלכה,
מתרחקת מליבו הפועם לליבה הדומם של הגופה. עכוזה מענטז מבעד
לשמלה הפרחונית הדקה. "לא יכול להוריד ממך את העיניים, רק יותר
ויותר מתהפנט...", כף יד גברית על שכמו הורידה מחשבתו ארצה.
"הוא היה בחור טוב", "הכי טוב שיש", ענה. "בוא נלך לשים אבן",
"זה המעט ביותר שאנחנו יכולים לעשות", ענה בנוסחה. בעוברם ליד
שורת האפיקורסים, קול בודד נישא באוזנו, מתערבב בחילוניות
הקיבוצית שנשאה מהרמקולים. "יתגדל ויתקדש שמה רבא בעלמא די
ברא, כרעותה ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהרים וימליך מלכותו
ויצמיח גאולתו ויקרב משיחו במרכז המסחרי המאובק בחייכם
ובימיכם. התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה ובחיי כל בית
ישראל במהרה כמו טורבו מאופק ובזמן קרוב השרירים החבוטים
מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף ואמרו אמן..." נראה
כאילו רק הוא שמע את התפילה המוזרה וצחוק חרישי מילא את ליבו.
מעל לאנשים הנעים ראה את ראשה האדום שהסתובב לכיוונו לרגע קט
והמשיך להתקדם לכיוון הכחול. ריחות היסמין מילאו את נחיריו
ורמזו על הקיץ שהולך להיות.