[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדם קדם
/
עץ הפיקוס

זה היה לפני כתריסר שנים. שעה שקנה אותו, המוכר אמר:
"הגובה שלו מטר ועוד עשרה סנטימטרים. ראה, ממש יש לו גזע, לא
ענף דקיק כיתר העצים הנמכרים במקומות אחרים."
בת זוגתו עמדה לצדו, מתעקשת על הנחה. המוכר עמד על שלו,
מתעקש:
"זה העץ היחיד שנותר כאן בגודל כזה, במשתלה ממול יבקשו כפול."

"טוב, בוא נלך", משכה בחולצתו, "נלך למשתלה ממול."
פחות משהופנו דבריה אליו כוונו לאוזני המוכר.

חום חודש יולי אוגוסט, הזיעה נטפה, בגדיו היו ספוגים.
מעבר לכביש ממול הייתה משתלה נוספת. שלטי הפרסום המתנוססים
הבהירו לקונים: "המחירים כאן זולים" "כאן לא עושקים" "כאן
מגדלים צמחים ולא סוחרים, במקומות אחרים יש סיטונאים וחנוונים,
כאן המגדל מוכר ללא פערי מתווכים."

הוא הפנה מבטו לעבר המשתלה שבה לפני שניות עמד. השלטים נשקפו
ממנה גדולים יותר; תכני השלטים לא הותירו מקום למחשבה נוספת -
מתחוללת בין שתי המשתלות מלחמת מחירים, והמאבק ביניהם נטוש ללא
כפפות או עדינות יתר. משנכנס למשתלה ראה בפינה מספר עצי פיקוס
ננסיים מסוג בנימין, מחירם אכן יקר בשלושים אחוז, חרף השלטים
וההבטחה "לספק מהמגדל ישירות לצרכן". הוא פנה לבת זוגתו.

"בואי נחזור, ניקח את העץ ההוא, שם הוא מזן שונה."
"אני לא הולכת עכשיו מכאן לשום מקום. אתה רוצה, לך תגרור אותו
למכונית בכוחותיך. אני נכנסת לרכב, מפעילה מזגן וממתינה."
הוא חזר למשתלה מבויש ונכלם קמעה.
"טוב, כמה אמרת?"
"שמע", אמר המוכר, "בגלל אשתך אני רוצה עשרים אחוז יותר. אצלו
העצים מסוג בנימין וזה מזן פיקוס השדרה."
"לפני דקות ספורות דרשת מחיר זול יותר."
היה ברור לו שעכשיו המוכר אחוז להט נקמה וברגעים אלה לא עומדת
בפניו כל שאלת רווח או הפסד. הוא ערך ניסיון אחרון לדבר על לבו
של המוכר.
"מחיר לא אפשרי שישתנה במהלך רבע שעה."
"אצלי הכל אפשרי בפרט למי שהלך ממול וחזר. אמנם אני לא מאשים
אותך, זה בגלל אשתך, שלא תחשוב שתצמח לה הנחה אחרי מה שעשתה."

עתה נוכח כי אין כל תועלת בהתמקחות, הוא שילם כפי שנדרש, מיוזע
גרר את העץ והכניס חציו על ספסל הרכב האחורי וחלק מענפיו היו
בולטים מחלון הרכב.

"נו, היה לך כדאי ללכת לחזור ועוד לשלם כפי שרצה ללא הנחה?"

"לא שילמתי כפי שרצה תחילה."
"באמת, איזה פסיכי המוכר הזה, סתם טרטר וקשקש כמו רוכל ואחר
נתן הנחה."
הוא שתק, עשר דקות של נסיעה. מאחור ראה כיצד מאותתת ניידת
משטרה. "מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה? מחצית מהעץ בחוץ ואתה
נוהג."
נזף בו השוטר.
"שמע, אנחנו מספר קילומטרים ספורים מהבית כאן במושב."
"עיר, מושב, קיבוץ, כפר, אותי לא מעניין היכן אתה גר."
ענה השוטר.
"את הרישיונות." הוא הגיש לידי השוטר את הרישיונות.
השוטר החזיר דוח צמוד יחד עם הרישיונות לידיו.
ואמר "טוב, סע לפחות בזהירות."
"נו, היה משתלם ועוד לקבל קנס?" שאלה. "אני לא מבינה מה אתה
צריך עץ ברחבה", נזפה בו. "בעץ באה הרוח והעלים מרשרשים. ככל
שהוא צומח עשויות לבוא ציפורי שירה וכך נשב בצלו, נשמע ציוצים
ורוח נושבת בעלים שעה שנזדקן, נעשה נדנדה משתלשלת מבין ענפיו.
לכל דבר יש התחלה", ענה.
"אני לא מעוניינת בעץ הזה נטוע בחזית הבית", לפתע החליטה
ואמרה.
"אם כן, אפשר בצד ולא בחזית."
"לא, חשבתי על כל העניין. סוג זה מפיל פירות עגולים וילכלך את
הגינה."
"אני מטפל בגינה, כיצד הדבר מפריע לך, פירות עגולים או מרובעים
הנופלים או כעת, לפתע מפריעים לך. יחלפו שנים עד שיצמח ועד
שיייפלו."
עתה נוכח לדעת כי הולך להתפתח ויכוח. באלה הרגעים עדיף להשקיט
את דין הדברים באיבם, החליט.
"טוב, ניכנס לבית ונחליט היכן נחפור לו בור ונתקע אותו."
"לא, אני כבר רואה מה יצמח מזה העץ. לא רוצה בו ולא מעוניינת
ותדע - אם תשתול אני אעקור ואשליך לפינה."
עכשיו היו פניה החלטיות. משנכנסו לבית העץ הונח עזוב בצד בחזית
הכניסה. "תקשיבי, אני כן מעוניין בעץ שישתלב בחצר."
"אז אתה רוצה, אני לא."
הדלת נטרקה בחדר השינה. בשעה שזו הדלת נטרקה, מניסיונו לאור
ויכוחי העבר, ידע - עדיף לישון בסלון, וכך היה.

בבוקר מוקדם חפר בור ונטע את העץ.
יצא מביתו למקום עבודה, בערב העץ היה מושלך, סמוך לפח האשפה,
עליו וענפיו הרכים אשר היו זקופים עתה היו נפולים.

הוא היה כעוס, נכנס לבית, היא עמדה מול המראה, מיישרת בפינצטה
גבות.
"תקשיבי, בשעה שרצית להכניס לבית חיה, אמרתי לך עדיף כלב, יש
בו נשמה יתרה מחתול, התעקשת דווקא חתול. היה מצדי ויתור, כאן
את תתפשרי. אני מחזיר את העץ למקומו ואם ייעקר שנית ממקומו אקח
את מיקי לנסיעה איתי לעיר הקרובה ואשחרר, יתרועע עם יתר חבריו
חתולי האשפה."
"אני רוצה לראות אם רק תעז", עצרה את מריטת שער הגבות, כלא
מאמינה, כי מחמד לבה החתול מיקי יושלך.

הוא יצא מפתח הבית ונטע שנית את העץ במקומו. היא הסתכלה
מהחלון.
בשעה שנכנס שנית עמדה מולו רוח סערה. "העץ לא יהיה כאן. אני
מזהירה אותך שלא תעז לפגוע במיקי." זה היה הכינוי של החתול,
חתול שלא העניק כל אהבה, או תחושה שמוקיר את בעליו חרף כל
המנעמים שהורעפו עליו. מחד הוא לא חיבב אותו במיוחד, מאידך
קיומו בבית לא הפריע לו. אהבתו הייתה נתונה לכלבים.

את השיחה סיכם "העץ נעקר, החתול מושלך להתרועע עם חבריו בין
פחי האשפה בעיר הקרובה. זו המשוואה."
"אנחנו עוד נראה."
טרקה את חדר השינה והוא הלך לעוד לילה נוסף לישון בסלון. בבוקר
יצא ומחשבותיו היו נתונות לעץ - האם ייעקר שנית?
מהורהר אם איום הסרק היווה הרתעה מספקת לשמור על העץ מעקירה
נוספת.
בערב שב ממקום עבודתו, צעד בחשש לנקודה ממנה נשקף הבית, חזית
הגינה... העץ עמד במקומו, מעט מוזר ומוטה כאילו קיבל בעיטה.
הוא יישר את הגזע, הידק בנעליו את האדמה ובכפות ידיו חג גומה,
הניח את צינור המים עד שהמים הפכו את האדמה בוצית וספוגה
לעומקה. עלי העץ היו נפולים.
בלבו כרסמו ספקות אם העץ יתאושש מההשהיה מחוץ לבית ומהעקירה.

כעבור שבוע עליו הזדקפו וידע כי נקלט באדמה.
מאז חלפו כתריסר שנים. בין ויכוח למריבה נולדו ילדיו.
גם העץ צמח, והתנשא לגובה עשרה מטרים, קוטר ענפיו ממרומי צמרתו
אף יותר מכך.

הם התגרשו, בתום מאבק משפטי ממושך, בשעה היו נכונים לחתימת
המסמכים האחרונים לחלוקת הרכוש. במעמד החתימה האחרונה, היא
אמרה:
"עכשיו אני מיידעת אותך, הדבר הראשון עושה כשאני חוזרת לבית זה
מזמינה גנן לכרות את העץ המכוער הזה. לפחות מהגזעים שלו אעשה
עצי הסקה לאח, יחמם בסלון. זה הדבר היעיל שאפשר עוד לעשות מזה
העץ הארור."

הוא עזב את החדר. ההסכם לא הגיע לכלל חתימה. חזר לביתו ממנו
נעדר כחצי שנה, התכרבל על הספה.
לפתע, משהבחינה בו, הפתעה היה בעיניה כמי שצנח מהשמיים.
דקות אחר כך הוא והילדים היו מתגלגלים מהספה לשטיח, צוחקים,
מתעלמים מקיומה, כאילו חודשים ארוכים לא נעדר מהבית בשעה שהיא
מתגוררת בבית עם הילדים.
היא יצאה. כעבור שעתיים חזרה, מלווה בניידת משטרה. מהחלון ראה
את השוטר מתקרב לחזית הבית, כעבור דקה שמע את הנקישה.

ילדיו עמדו לצדו, מסתכלים בשוטר ובאמם אל מולם.
"שלום", אמר השוטר. "שלום", ענה.
כעת לא ידעת מה צפוי לו, מה אופי הפעם תישא תלונתה. "יש תלונה
של האישה. אתם פרודים, אתה מנוע מלהיכנס לבית שלה."
הוא לא אפשר לשוטר להיכנס לבית. ידיו היו על המשקוף. היא עמדה
לצדו, עינייה הביעו שמחה לאיד, חדורות נקמה. "סליחה, הבית הזה
רכושי, אבקשך לעזוב גם את החצר אם אין לך צו מעצר חתום ע"י
שופט או סיבה חוקית ראויה לפלישה, הסגת גבול ופגיעה בפרטיות."

הוא לא היה בטוח ששוטר זה אכן מכיר את החוק. להרתעה הוסיף:
"אם תנצל סמכויותיך שניתנו לך לא לכזה מקרה, ותפעל בשרירות
ובחוסר הבנת החוק, אתבע אותך אישית תביעת נזיקין, ואת משטרת
ישראל בנוסף לתלונה שאגיש נגדך במח"ש."
השוטר עמד נדהם מבולבל, התקשר לקצין התורן לתחנת השיטור ממנה
הוזעק.
מעבר לקו מכשיר הקשר נשמע עונה הקצין התורן.
"יש לה צו האוסר על בעלה הכניסה לבית המשותף? תבדוק. אם כן -
תעצור ותביא אותו לתחנה, אם אין תחזור לכאן מיד. מי אמר לך
בכלל להגיע לבית טרם העניין נבדק?"
צרח מעבר למכשיר הקשר קצין התורן.
"גברת, יש לך צו האוסר עליו את הכניסה לבית המשותף?"
שאל.
"לא", ענתה, "אבל תבין, הוא לא היה כאן כמה חודשים."
"זה לא בסמכותי", ענה לה השוטר.
"סליחה אדוני", אמר השוטר כשהוא מפנה מבט קצר ועוין ועזב.
היא נכנסה לסלון. "אתה רוצה להתחיל מחדש את המאבק."
"לא, אני רוצה להכניס סעיף נוסף בהסכם, בנוסח הבא: עץ הפיקוס
הנטוע בחלקה 6 גוש 366 לא ייעקר ע"י צד ב' להסכם למען הסר ספק
והיה כי העץ יבש ייכרת, מכת ברק בו תפגע, וגם אם מיד עליונה
יפגע יהיה צד א' רשאי לפתוח בהליך מיידי לפירוק שותפות ובכלל
זה מכירת חלקו בשותפות וצד ב' מתחייב לעשות כל הנדרש לחתימה
ו/או מעשה הנחוץ למכירת הבית לכשיתבקש, לא יאוחר מעשרים וארבע
שעות מקבלת הבקשה לידיו, למעט אם יוכח כי, מפאת מחלה שריתקה
אותו ממש למיטה לא עשה כך, כל השהיה בחתימה על כל מסמך נדרש
הנחוץ למכירת הבית או סיקול, והשהיה במכירת הבית אשר תגרם,
יפצה צד ב' את צד א' בשווי שקלים חדשים של 100000 דולר
אמריקאי, זאת מבלי שיצטרך צד א' להוכיח כל נזק שנגרם ממש."
הקריא מהכתב את הסעיף שניסח עורך דינו.

"לידיעתך, אם תסרבי להכליל סעיף זה להסכם איכנס להליך של פירוק
שותפות ואחזור בי מהסכמתי להשאיר את הרכוש המשותף לשימושך עד
בגרותם של הילדים, כפי שגובש. דבר לא תוכלי לעשות נגד הדבר.
אולי תקבלי עוד מאתיים, שלוש מאות דולר מזונות השתתפות במדור
הילדה שנשארת לעת עתה איתך."

"בגלל העץ המזורגג הזה!" צרחה.
הוא ענה
"בגלל העץ וגם בגלל הציפורים והעלים שלא ראית מעולם ויתר
הרחשים בין הענפים שהיו רוחשים, גם אותם לא שמעת ולא חשת
בחושים,כל יתר הדברים זעירים וממש קטנטנים מהם נעשים וגדלים
לגדולים."

"אתה מטורף, מטורף", הטיחה בו, היא הייתה עכשיו אחוזת זעם, לא
שלטה ברוחה, התחילה מגדפת. הוא הפעיל רשם-קול זעיר שהכין מבעוד
מועד בכיסו. כעבור שעה עזב את הבית לאולפן הקלטות. הטכנאי תמלל
את ההקלטה. למחרת הייתה בידיו החלטת הרבנים, האוסרת על האישה
כניסתה לבית, בה נכתב: "מחרידה שלוות בעלה, מורדת בו ממש. אנו
אוסרים בצו זה כניסתה."
עם צו זה חזר והציג בפניה את הצו. דרש כי תעזוב עכשיו.
חמת זעמה לא ידעה גבול, השליכה צלחות וניפצה לרצפה. כעבור
שעתיים פונתה ע"י ניידת המשטרה.

כעבור חודש ששהתה מחוץ לבית, הסכימה לכלול את הסעיף להסכם.

כעבור שבועיים המשפחה התפצלה, הגירושים הושלמו כהלכתם.
בשנה הראשונה היה רואה את ילדתו, שעה שבא לקחתה אליו לסוף
השבוע, מתנדנדת על הנדנדה שהתקין למענה, המשתלשלת מבין ענפי עץ
הפיקוס העבותים ממתינה לקבל את פניו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מצטערת, אמא שלי
לא מרשה לי
לאכול אחרי 9
בלילה...





ילדה קטנה
לפדופיל שמגיש
לה סוכריה
"רגילה"...


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/06 15:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם קדם

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה