יורדים חזרה בכביש המשתחל מן ההרים, הכל ירוק סביב, עצי יערות
ענקיים וטחב על האדמה הבריאה, לחות באוויר. ברקע נשמעות צרחות
שבט קופים, רבים על שקית בורקסים שהצליחו לגנוב ברגע של חולשה
מצדנו.
נועהל'ה מלפנים, מג'נגלת לעצמה בשלווה, מפלסת לנו דרך בתוך
הענן היורד מהשמים.
תומר לצידי, שואף אדי שמן אקליפטוס, שקנינו מהודי זקן בכפר
שבמורד הכביש, מגלגל עיניו לאחור ומשמיע רעשים של התעלות.
אני, מעשן סיגריה, מזכיר לעצמי היכן אני נמצא, חושב על רגעים,
מעיף בוץ דביק שעלה לטרמפ על כפכפיי בג'ונגל שבמורד הגבעה,
והתחיל להשתלט על אצבעות רגלי.
כולם שקטים מבפנים, מתמזגים עם שלוות המקום, העצים שולחים
ענפיהם הסבוכים מעלינו, מבודדים אותנו משאר העולם, עננים
נמוכים חודרים דרכם ומפזרים עלינו אבקה דקה של קור.
נועה נעצרת כמה מטרים מלפנינו. היא מחזיקה את כדורי הטניס
ומלטפת את הסרטים הוורודים-כחולים המשתלשלים מהם. היא ממתינה
לנו תחת עץ מכשפות מהאגדות, עם מבט המצאה שובב בעיניה. מטרים
ספורים הפרידו בין חלום ומציאות, ובצעדים איטיים להחריד
התקרבנו אליה, משתדלים להתרכז במטרה.
בתחילת היום תפסנו טרמפ על גג של אוטובוס מקומי, תמורת כמה
שקיות של צמר גפן מתוק-אדום. נסענו בלי לדעת לאן, רצינו לראות
יער, והנהג הוריד אותנו באיזה כפר קטן וחם על ראש הר גדול וקר.
היה שם יער. וגם מוכר שמנים. המוכר ההודי מרח שמן על חתיכת בד
מרופטת, והצית אותה, כדי שנריח את האקליפטוס.
כשהגענו לנועה היא הזכירה לנו את מופע להטוטי האש בכפר, והציעה
למרוח את הסרטים של כדורי הטניס בשמן אקליפטוס, ולהדליק אותם.
הייתי סקפטי בקשר לעניין והמשכתי ללכת. אך תומר הידוע במשיכתו
לאש, ונועה בעלת הרעיון, סיכמו ביניהם שהעניין בטוח. בתור בעל
המצית, בלית ברירה, חזרתי לאחור תוך שהם משכנעים אותי בדבר
השטות.
לאחר שנמרחו בשמן אקליפטוס משובח, הדלקתי את הסרטים. מובן
שהעניין עלה מיד בלהבות, הצטמק והשחים. פעורי פה נותרנו,
מביטים האחד בשני. לבסוף צחקנו והמשכנו מטה במורד הכביש.