לפתוח את הדלת, להתחבר אל האינסוף, להבדיל בין אור לחושך,
למצוא משמעות, לאבד משמעות, לאבד מציאות ולמצוא מקום.
לראות באוזניים ולשמוע בעיניים, לשמוע את הלב צועק שהוא חי, את
המוח מנסה להבין היכן הוא נמצא, תוהה מה הוא גילה.
להזרק אל החושך המוחלט, אל פחד אינסופי, לעזוב את העולם ולמצוא
שם את הדרך.
להבין שזאת שריטה, שהעולם לא יבין. שאין לי אף אחד מלבדו.
אינסוף אפשרויות ברגע אחד ויחיד, אינסוף זרמים המובילים לאותה
הנקודה בזמן שבה מבין את קיומו, מבין את קיומי.
נקודה בה הדרכים של כולם, מסלולו של העולם, הביאו אותי לסף
גילוי.
ושוב יגידו זאת שריטה. ואכן שם הייתי, רואה אותה מולי במלוא
עוצמתה חופרת בי בכח ובמהירות, ישר בלב ובבסיס ההגיון.
בנקודה בזמן בה הכל אפשרי, הטירוף כבר כאן, ואני נלחם בכח
להחזיר את עצמי אל חוסר, ההגיון היומיומי, אל מציאות המערפלת
עוד יותר, אל עולם שחושב שהוא מוכן.