בפתח בית שכוח אל
על אבן ריחיים
על פעימות גואל
יכולנו לחבוט
באלומות,
והגרגירים היו נושרים
לידיים מהמהלומות

חבטת להג כתובים
ימיי נעורייך מנהגים

אותיות הנוטות
צאתך ובואך במוטות
הנוטות אוהלים
לבוא האורחים

מראשית ועד אחרית
הקליפות הכללים
כך היו הדברים
חליפות מזמנים
קדומים

קשקשת עור עוזב
משפשפת הסלעים הקשים
הלהגים עלו חרפות גידופים
שהיו כלואים בשכבות מאובנים
ונפדו בדמים

מה זהר מה אמר להג
יומך
שנהר כך
מבאים והולכים אקראיים
שהיו מניחים לך
מנחות מילים ולא ראית
שאן בהם ולו עלים יבשים
היית קושרת עטרות
מוזהבים בשרשרת פנינים

אני איש המחרוזות
והאבנים המחוספסות
לא ראיתי לא הייתי
בין הסנוורים
המאירים מבין שאריות התאים

הזמן הזה עודו שפוף
עוד מניף
שתי ידיו נסיונות מרחיקים
בלכת הלך במשעולים
המחוקים חותך ברוח ביום ועד בוא הערב
מניף חרב לעבר עופות השמיים
הדורסים

במעופך האחרון חברת
למעופם הצמיחו בך כנפיים
ראית נוצות עפות
ומתח הקורע פיסות העור

מטח אחרון
יוצא אל אוויר האור
והנוצות המרוטות והמרוצצות
נפלו רכות ברקות.

אז באו מניחי הזרים
הדואים על הלהגים
מניחים זרים
כמנהג המקום
שעולי גמגומים
וברבורים על פני אגמים
באוושת הרוח
ורוך פעימות גלים

שטים משייטים
בין קני הסוף
באגם ללא חוף
מקננים מרננים
במסתרים
הרחק מעין התרים

אור הזמן הלבן
במנסרת
הגוונים מניח מנחת
הגוונים

בדעת דואה
את אינך עוד רואה
שנפרד עכשיו המוץ
מהגרעינים
גבעול מהעול
וקוץ ורדים אחרון
נקב בעור עוזב וירוחם

טיפה אחרונה של דם זב
ומחסיר פעימה
מבין האלומות
ראיתי שם את רות
והמלקטות בפאת השדה
מפאת חיית האדם

ידיי עכשיו סובבות
באבני הריחיים
מעל הצוואר

מה נישאר עוד העול
בקמח לצקת מים

עוד זמן מה ילחשו הגחלים

ומילותייך נחלים
אני שם לא אהיה
לשכשך רגליים
במים הקרים

הלכתי בדרך בית הלחם
בואכה לירושלים
שם לחם תפח
איכה עלה בלעדייך
חם לפתח בית שכוח אל
ואבן ריחיים סובבת
ואיש המוהל קמח במים
מתבונן לעבר השמיים.