התכוננתי לניתוח הבא, דובר באישה בסביבות גיל 30, כנראה משהו
בלב - צריך לפתוח אותה ולראות מה הולך שם. היא הוכנסה לחדר
הניתוח והועברה אל מיטת הניתוחים. היה לה שיער שחור ארוך, עור
שזוף ופנים קורנות, כלפי חוץ בכלל לא נראה שהיא סובלת.
הרופא המרדים הזריק לה את חומרי ההרדמה דרך הוריד שהאחות פתחה
מראש. עברו בדיוק שתי שניות והמטופלת היתה כבר בתרדמה מלאה
ואני הנשמתי אותה (מטופל מורדם לא יכול לנשום עצמונית), בנתיים
הרופא המרדים הכין את מנטב האויר ("הטובוס") והזיז אותי כדי
שיוכל להכניס לה אותו. לקח לו מספר שניות והטובוס היה כבר
מקובע ויציב בתוך קנה הנשימה. מכונת ההנשמה חוברה אל הטובוס
מהצד השני והמרדים הרים בוהן למעלה שאפשר להתחיל את הניתוח.
הורדנו את השמיכה וגופה העירום התגלה, כמו מתה היא שכבה שם
חסרת הכרה ומונשמת.
האחות העבירה חיטוי על העור החלק. "סקלפל" (להב) ציוויתי עליה
ותוך מספר שניות קיבלתי אותו לידיים שלי. התחלתי לחתוך, רקמות
השריר התכווצו והקשו בחיתוך, ביקשתי מהרופא המרדים שיכניס עוד
חומר מרפה שרירים. אחרי שהמרדים ביצע והשרירים התרפו, השלמתי
את החתך ואל מולי ראיתי את הכל, זיהיתי מיד מה יש שם: "טמפונדה
ליבית" - טמפונדה ליבית זה בעצם מה שקורה כאשר השק שבו הלב
יושב (המדיאסטינום) מתמלא דם ומונע מהלב לפעום כמו שצריך, הלב
לא מסוגל להתכווץ ולהתרפות כראוי עקב הלחץ בתוך המדיאסטינום
ומה שצריך לעשות זה לפתוח את חלל המדיאסטינום, לנקז את הדם
ולמצוא את מקור הדימום. חיברתי את המטופלת למכונת הלב ריאה,
שמחליפה זמנית את הלב כדי שאני אוכל לטפל בה כאשר הלב שלה לא
דופק.
ראיתי, פתחתי, ניקזתי. עכשיו מה שנשאר זה למצוא את מקור
הדימום. חיפשתי במשך כמה דקות, סובבתי את הלב בכל מיני זוויות
שונות, ולבסוף מצאתי: כמו אבן שחורה שיושבת לה מתחת ללב, גורמת
לו לדמם, הדם לא יכול לצאת לשום מקום, ואם המטופלת לא היתה
באה, הכל היה נאגר בפנים עד שהיה מתפוצץ, והיא - היתה מתה
במקום.
הוצאתי בעדינות את האבן השחורה מבפנים וניסיתי להבין מאיפה היא
באה ולמה היא באה דווקא לשם, לא כל יום מוצאים כזאת אבן שחורה
במשקל יחסית די גדול יושבת לה בלב. שלחתי בעזרת שליח את האבן
השחורה לבדיקה במכון הכימי וחיכיתי לתשובות ליד הלב הדומם
והפתוח של המטופלת. השליח הגיע ואמר כי הם בעצמם לא יודעים מזה
זה ושהם ישלחו את זה לבדיקות במעבדות אחרות. בנתיים אפשר לסגור
אותה ולשלוח לחדר התאוששות.
תפרתי לה חזרה את חלל המדיאסטינום, ניתקתי את מכונת הלב ריאה
וגרמתי ללב שלה לחזור לפעום. משם כבר עניינים התגלגלו מהר -
האחות סיימה לתפור לה את הבטן ואני המשכתי לעמוד שם ולהסתכל,
לא הבנתי ממה בא הדבר השחור הזה וזה תיסכל אותי - הרי זה
המקצוע שלי, אני אמור לדעת.
לאחר שהתאוששה מההרדמה, הסתכלה עליי אמרה לי תודה ונתנה לי ביד
צ'ק של 200 שקל.
היא כבר רצתה לקבוע תור לפעם הבאה אבל אמרתי לה שאולי עכשיו
הגוש השחור הזה שהיה לה בלב נעלם סופית, רק אם שוב פעם תרגיש
מועקה של אבן בלב שתצלצל, אני תמיד מוכן לטפל.
היא אמרה שלא משנה מה, תמיד היא תסתובב עם גוש שחור בלב, ככה
זה אצלה, שום דבר לא עוזר. אולי אם יצליחו להבין ממה הוא
מורכב, רק אז אולי היא תדע איך להתמודד איתו, אבל זאת תמיד
היתה הבעיה, אף אחד לא ידע ממה הוא מורכב.
היא הסתובבה והלכה, כשטרקה את הדלת חשבתי לעצמי שבתוך תוכה היא
יודעת מאיפה הגוש הזה בא, רק צריך לגרום לה להוציא את זה
החוצה. אני עוד אראה אותה, אמרתי לעצמי, היא תחזור, ותלך, ושוב
תחזור, עד שסוף סוף נדע מאיפה הגוש השחור הזה צץ.
פעמון הדלת צלצל, זה היה המטופל הבא, כנראה עוד איזה אחד עם
בעיה בלב או איזה שריטה במוח שגורמת לדמם תוך גוגולתי. הורדתי
מעלי את הכפפות שמוכתמות בדם מהניתוח הקודם וזרקתי בזלזול לפח.
"כוסאמק" קיללתי בשקט, למה מכל המקצועות בעולם בחרתי ללמוד
דווקא פסיכולוגיה.