New Stage - Go To Main Page

שלווה בת אשוח
/
ילדת מפתח

אני, רק באורח פלא נשארתי בת משפחתי...

הייתי בת 7, גרנו בעיר דרומית, על יד הים. היתה אווירה מאוד
נחמדה בעיר. מאז, ריח הים מעורר בי זיכרונות ילדות. העיר הייתה
קטנה אך יפה, מלאה פרחים ועצים. מאוד ירוקה היתה עיר ילדותי,
עם הרבה שמש ושירי ציפורים.

לעיר שלנו היו באים הרבה צוענים בקיץ. כך זה נהוג אצלם -
להסתובב בעולם, אף פעם לא להיות קשורים למקום אחד, לחפש את
מזלם ברחבי העולם הגדול, כאילו הם מחפשים משהו שמזמן שכחו,
מזמן איבדו ומשתוקקים לזכור ולמצוא.

ביום קייצי אחד שיחקתי בחצר שלנו עם ילדים אחרים. גם אחי הקטן
היה שם. החצר היתה חצר של ארבעה בתים גדולים מאוד. באמצע היה
מגרש משחקים, ספסלים, כמה עצים ופרחים מסביב. הורי הלכו לעבודה
ולי הייתה חופשת קיץ. סיימתי כיתה א' באותה שנה ועליתי לכיתה
ב'. הרגשתי שאני ילדה גדולה ובוגרת. הייתי בפרוש מה שקוראים
עכשיו "ילדת מפתח", ועוד אחראית על אחי הצעיר ממני בארבע
שנים.

אז באו צוענים. היו הרבה, איזה 20-30 איש. גברים ונשים. היו
ביניהם גם הרבה ילדים, שחלקם היו בגילנו. המבוגרים התחילו לספר
סיפורים, להגיד עתידות לפי קלפים וידיים, לבקש כסף, אוכל וכו'.
בקיצור עסק רגיל של צוענים. בזמן הזה ילדיהם שחקו איתנו. הם
היו ילדים רגילים - צחקו, הראו לנו טריקים, סיפרו סיפורים.  

כשהגדולים סיימו את "עסקיהם" ויצאו לדרך, גם אני הלכתי
בעקבותיהם. הם לא התנגדו. מדוע? הייתי שזופה כמוהם, מלוכלכת
כמעט כמו ילדיהם, גם הבגדים לא כל כך נבדלו אחרי יום משחקים
בחצר. ומלבד זאת - הלכתי ברצון .

היינו די רחוק מהבית, כמעט ביציאה מן העיר, כשהם החליטו להיכנס
לשוק כדי "לקנות" כמה דברים.  גברים הלכו לעשות קניות, נשים
התחילו בעיסוקים הרגילים שלהן, ואני נשארתי עם הילדים. הם היו
מאוד חברותיים , לא שאלו  אותי למה אני הולכת איתם, קיבלו אותי
כאחת מהם. היה לי מעניין וטוב איתם.

באותו זמן עבר בשוק מישהו שהכיר את משפחתי. נדמה לי, שהוא היה
שכן שלנו לשעבר. הוא ראה אותי בתוך האספסוף הזה ונדהם. הוא פנה
אלי ושאל: "מה את עושה פה, ילדה, לבד?". עניתי לו, שאני לא לבד
אלא עם האנשים הנחמדים האלה. הוא, כנראה, לא רצה להפחיד אותי
ואמר: "טוב, שחקת מספיק, עכשיו אנחנו הולכים הביתה". למזלי (או
שלא) הוא היה איש חזק, כי הצוענים לא אפשרו לו בהתחלה לקחת
אותי . הם טענו, שאני שייכת להם, שאני אחת מבנות השבט. האיש
הצטרך לאיים שהוא יקרא למשטרה. ורק אז הוא הצליח להוציא אותי
ולהשיב אותי למשפחתי.

לא הבנתי באותו זמן למה הוא כל כך מתרגש, למה כל כך נחוץ לו
להשיב אותי לחצר, שכבר מזמן לא היה שם שום דבר מעניין בשבילי,
הכרתי את כל פינותיו, כל אבן ופרח. ודווקא עכשיו, שסוף סוף
משהו מעניין ומרתק, מן הרפתקה קוראת בחיי הוא רוצה לקלקל לי
אותה. כמעט והתנגדתי לו, אבל הוא כמובן, לא הקשיב לבקשות שלי
לתת לי קצת לשחק עם הצוענים, ומיהר לצאת מן השוק.

חזרתי הביתה. ראיתי את אחי הקטן בוכה בכי מר כי אף אחד לא ידע
היכן אני. גם ילדים אחרים דאגו.
ככה נגמרה ההרפתקה הזו. רק כעבור הרבה שנים הבנתי מה היה יכול
לקרות.

מי יודע, איפה הייתי יכולה להיות עכשיו ובמה להתעסק?...





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/4/06 15:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שלווה בת אשוח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה