הוא לומד איתי כבר 9 שנים.
מכיתה א'ף עכשיו אנחנו ב-ט'.
תמיד חשבתי שאנחנו ידידים והכל, ושאנחנו בסבבה אחד עם השני,
אבל טעיתי.
לפני כמה ימים, באתי עליו בבוקר ואמרתי לו בפנים שהתספורת שהוא
עשה מזה חראית והוא נראה כמו איזה גוץ מכוער כזה, ושזה עיוות
לו את הפרצוף.
כזאת אני, אני אומרת בפרצוף את מה שאני חושבת.
כנראה שהוא לקח את זה קשה מדי.
שלשום הוא בא אליי הביתה בערב, ושאל אותי אם אפשר לדבר איתי
ביחידות, אמרתי לו שכן ועלינו לחדר שלי, הוא אמר לי במילים
האלה ממש:
"אני צריך לספר לך משהו שישמע קצת קשה אבל זאת האמת"
נתתי לו להמשיך כי רציתי לראות לאן זה מוביל...
הוא התחיל בזה שאמרתי לו לגבי התיספורת והוא אמר שזה נורא פגע
והעליב, אני כמובן הפסקתי אותו באמצע והתחלתי לצעוק עליו שכזאת
אני, ושעובדה שכולם אוהבים אותי ככה....
ואז הוא ממש התעצבן והתחיל לצעוק, אני לא יכולה לצטט בדיוק מה
שהוא אמר אבל זה היה משהו כזה:
"מתי לעזאזל תביני שכולם שונאים אותך ושאת סנובית וצבועה,
וחושבת את עצמך לאיזה סטאר שאת לא! את צריכה לצאת מהבועה שאת
חייה בה ולהבין שהחיים שלך לא מושלמים! את צריכה להכיר בעובדה
שאנשים לא סובלים להיות לידיך ושאת תופסת גובה ליד כל אחד
ואחת! את חייה בבועה וחושבת שאת מושלמת ושיש לך חברים אבל אין
לך! כולם מעמידים פנים כשהם לידך כדי שלא תעלבי או שלא תתחילי
לתפוס גובה ולצעוק עליהם! תביני! את אפס! את כלום! את פשוט
סנובית שחושבת את עצמה למשהו שהיא לא אז הגיע הזמן שמישהו יבוא
ויגיד לך את זה!!!".....
כ"כ כעסתי עליו והעפתי אותו מהבית שלי בצעקות.....
עברו כבר יומיים ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שהוא אמר
לי...

ומה עם זה נכון.....?