[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי טל
/
געגועים לדגים

עצמו את העיניים, הניחו לדמיון להשתלט על המחשבה. שקט, השיגו
לעצמכם את כל השקט שאתם יכולים להשיג, אתם זכאים לו. התנתקו
לאט לאט מהמציאות, או ממה שאתם קוראים לו מציאות כי זה מה
שחונכתם אליו מגיל אפס. תשקעו בנחת בעולם חדש, עולם הנמצא מחוץ
לגבולות התרבות, היא המיתוס, בו אתם חיים. בירחו מהר! רוצו!
שמרו על נפשותיכם! כי אם תתפסו תושמו בכלא או תאושפזו לכל
החיים. ואני, על עשר שנותי, כבר נמצא בכלא, הכלא המגביל את
המחשבה הקרוי תרבות המערב.
"ואיתנו באולפן אישה, הנלחמת על קיומה ומחייתו של בנה, על ידי
מכירת גופה. אישה זאת תעניק ראיון חושפני ומיוחד איך התדרדרה
למצבה, ואיך המצב בבית גורם לה להכות את בנה הקטן. איתנו נמצא
גם הילד, שיספר את האמת. אל תחמיצו! אמריקה האחרת! מיד לאחר
הפרסומות."
האורות הכבים מאפשרים לי לעצום את העיניים, לשנן את תפקידי,
לזכור את שמצפים ממני לומר. ואני רק רוצה להתנתק, לקבל רגע אחד
של שקט מוחלט. שקט.
"כולנו שותים קוקה קולה, קולה טעם החיים." המוזיקה ממשיכה
לנגן, על המרקע חולפים פנים יפות, בחורות חטובות, חיוכים. יש
טעם לחיים שלהם, קולה.
הרכבת הדוהרת של המידע דורסת אותי, קורעת את הראש מהכתפיים.
המידע נאגר בתוכי. אני מתקשה למיין, להשליך את פיסות המידע
שאינן נכונות, חשובות או איכותיות הצידה. ואין מי שיעזור לי
במלאכה כי לא רוצה ללמוד, גבולות הידע המוקנים לי על ידי
החינוך חונקים אותי, מנסים להכניס אותי לקופסא קטנה, ואני רק
מחפש את הדרך החוצה, את נתיב הבריחה.
"שלום רב לקהל הנפלא היושב כאן היום. שלום לקהל הצופים בבית.
אנו שוב אתכם בשידור ישיר, חי, ליסה מינינג. ואיתי האורחת
העיקרית שלנו הערב, שלי, ובנה הקטן ריוור. ערב טוב לכם."
"ערב טוב."
"שלי, כמה זמן את עוסקת בזנות?"
"שבע שנים, אם אני לא טועה, כשריוור היה בן שלוש התחלתי, עד
עכשיו, גם עכשיו."
ליסה פונה אל הקהל, היא מדברת אל הקהל, כמעט ולא מסתכלת על אמא
כשהיא שואלת אותה שאלה. זה מרגיז את אמא, למדתי לזהות את זה,
היא שונאת שמתייחסים אליה בזלזול, כשמביטים עליה מלמעלה.
"בואי נתחיל מההתחלה, את יכולה להצביע על הצומת, על נקודת
המפנה השלילית, שממנו התחיל נתיב חייך להתדרדר?"
"קשה לי להצביע על נקודה אחת, אין מפנה אחד ממנו חיי נכנסים
לסחרור שלילי. החיים שלי היו די רגילים, קולג', עבודת פקידות,
ילדתי את ריוור, פוטרתי מהעבודה, ועתה הקרב היום יומי על
הקיום."
"ובכל זאת, האם את רואה צומת במהלך חייך, שאם היית בוחרת בנתיב
אחר, לא היית מגיעה לאיפה שאת היום?"
"אם הייתי פונה ברמזור שלפני האולפן שמאלה הייתי מגיעה
למונטנה."
אמא מחייכת, אני נרגע, התאורה מסנוורת, מחממת יותר מידי,
מכאיבה על המבט.
"ועתה אל הקהל הנפלא שלנו, האם יש לכם שאלות להפנות לשלי?"
"האם הלידה של ריוור ללא אב תומך היא נקודת המפנה השלילית
בחייך ולכן את מכה את הילד?" האיש שבטנו הולכת לפניו מתיישב
בחזרה על הכיסא, הוא מתנשף. היה לו קשה להוציא את השאלה הזאת,
דיבר במהירות, בחשש. הוא עדיין מזיע מאור המצלמות הממוקדות בו,
מאותה שניה של תהילה וחשיפה של אותה תרבות אל אותה תרבות.
ריק.
"הי אתה!" אמא קמה, מתקרבת אל האיש, הוא נדבק בכל כוחו אל
הכיסא. "כן אתה! אני מדברת אליך! אני נראית לך טפשה? אולי
מפגרת, אומללה שלא מסוגלת לחשוב לבד, להתבטא, ולכן אתה צריך
לעזור לה, להכניס מילים לפיה שהזין הקטן שלך מת להיכנס לתוכו,
או להכניס מחשבה לראשה החלול כי הרי היא זונה? אתה! לפחות
תסתכל עלי כשאני מדברת אליך. אליך, לא איתך. אני הבנתי את
השאלה המונחה של המנחה, אם הייתי חושבת שלידת בני היא המפנה
השלילי בחיי אז הייתי אומרת את זה. אם הייתי זקוקה לגבר אז לא
הייתי פונה אליך, אז אל תדאג לי, דאג לעצמך בלבד, חמם את הכיסא
הרחב שלך, זה תפקידך להיום, לא יותר."
אמא חוזרת אל הכיסא, מתיישבת. קהל הקופים מוחא כפיים, גם האיש
השמן מוחא כפיים. אמא משעינה רגל על רגל, מנסה להיראות נינוחה,
אבל אני רואה את תנועות המרפק המהירה על צד הכיסא, היא מעמיסה
על עצמה יותר מידי. אמא מוציאה סיגריה מהתיק הקטן ומדליקה
אותה, התנועות שלה מהירות ועצבניות. היא מסתכלת עלי בחיוך,
ניגוד גמור למבט שלה רק לפני שניה. אני ורק אני יודע להעריך את
החיוך הזה, החיוך השמור רק לי. לו רק יכלה להצטרף אלי ולהתנתק,
ואולי אציע לה את זה אחרי שהתוכנית תגמר.
"ריוור. ערב טוב חמוד, ספר לנו מה כולל סדר היום שלך כשאתה
חוזר מבית הספר?"
"אני מגיע הביתה. אמא מחייבת אותי להכין שיעורים, אחר כך אני
רואה טלוויזיה, או משחק עם אמא, או סתם הולך לטיול בשכונה
וחוזר בערב."
"אתה לא הולך לשחק עם הילדים בשכונה?" המנחה שואלת בקול מתקתק
הכופה עלי הרגשת גועל.
"לא."
"למה?"
"כי הם קוראים לי בן זונה."
הקהל מוחה כפיים, אני לא מבין למה, בעיקר לא מבין איך זה שכולם
מוחאים כפיים ביחד. ההצגה עוד לא הגיעה לקטעים הטובים שלה.
"ובערב איפה אתה נמצא?"
"אני נמצא בחדר כדי לא להפריע לאמא בעבודה, אחר כך כשהיא קוראת
לי אני מכין פעמיים קפה."
"ואז?!" המנחה לוחצת. אמא אמרה לי לאן היא רוצה להגיע, אני
אעכב אותה מעט, כמו שאמא רוצה.
"ואז הולך לישון."
"לא, כשאתה מביא את הקפה, מה אתה רואה?"
"אני לא רואה, משתדל לעצום את העיניים." אני מגמגם. הגמגום שלי
מביך אותי. משפיל מבט לרצפה.
"מתי אמא הרביצה לך בפעם הראשונה?" צועקת אישה מהקהל. אני
מסתכל במנחה, מקווה שהיא תוציא אותי מזה.
"כן." המנחה אומרת בפשטות, מחכה לתשובה. מביט באמא, היא מחייכת
אלי, אז זה בסדר, אני יכול להמשיך.
"הכנתי פעמיים קפה, הבחור לגם מהכוס שלו וירק מיד, נתן לאמא
סטירה והלך בלי לשלם. אמא נתנה לי מכות נורא כואבות, בכיתי,
הבטחתי לא להשתין יותר בכוס של הלקוחות." הנשים בקהל מוחאות
כפיים, הגברים כאילו נעלמו תחת הכיסאות, ואני מתחיל להרגיש את
הלחץ על שלפוחית השתן.
"זאת היתה הפעם הראשונה שעשית את זה?"
"לא. שניה. הבחור הראשון דווקא נהנה ושאל מה הוספתי לקפה."
"תודה רבה ריוור, אתה ילד טוב, ועכשיו נחזור רגע לאמא."
אני מרגיש הקלה עצומה, רק שיעזבו אותי לנפשי, אני עייף מהמשחק
הזה. אמא יודעת לדבר, אני פוחד להגיד מילים לא נכונות, פוחד
לטעות, הכל כל כך עדין איתה, היא דורשת לשים לב לרגישויות
הקטנות המופיעות בשאלות, לחפש את הכוונה, לבחון את האדם המדבר
איתך, לראות לאן הוא רוצה להגיע, ולפי זה לפעול. עד עכשיו זה
לא היה קשה. על פי החיוך של אמא אני רואה שהיא מרוצה, היא גם
יותר רגועה.
"מתי את מכה את הילד?"
"בעיקר בבוקר, לפעמים בערב לפני שבא לקוח בעייתי. או כשאני
מתוחה, קשה לי להימנע מזה."
"את לא פוחדת שלשכת הסעד תיקח ממך את הילד?"
"אני אלחם. אני אוהבת אותו, הוא כל מה שיש לי בחיים, ואני כל
מה שיש לו. אולי זה נשמע לך מעט, אבל זה המון. את כל זה אני
עושה בשבילו." אמא בוכה. אני מתפלא על היכולת שלה להזיל דמעה
כל כך בקלות.
אישה רזה ומטופחת בקפידה מתרוממת בקהל, "את לא חושבת שלטובת
הילד שיחיה עם משפחה אומנת?"
"אני אוהבת אותו, את לא מבינה? את עיוורת? לא יכולה לראות? הבן
שלי יושב כאן לידי, לא סתם חפץ או רכוש שניתן להעביר מיד
ליד."
"אבל את מוכרת את גופך, את כבודך, עבור כסף, רכוש. הכבוד של
בנך נפגע, הוא פוחד לצאת ולשחק עם הילדים בשכונה!" המנחה
ממשיכה את המתקפה.
"אני מוכרת את גופי בשביל אוכל, בשביל שבני יוכל לקבל חינוך
והשכלה ברמה גבוהה, כדי שהוא יוכל בעתיד להשתלב בחברה."
"לא הצלחת למצוא עבודה אחרת?"
"איזו פרנסה תאפשר לי לקנות דירה, רכב, השכלה לבני, ולהעניק לו
את כל מה שילד של סוף האלף הזה צריך? פקידות? איפה את חושבת
שאנחנו חיים? כל כך קל לך לשבת בבועה שלך, לבושה בבגדים
נוצצים, בחברה מהודרת. זאת לא אמריקה, אני אמריקה, ואתם אמריקה
האחרת, הצבועה."
"את מדברת יפה מאוד, לכי תנחי תוכנית Talk Show משלך."
"מה אני נראית לך, זונה?"
קהל הקופים מוחה כפיים, הוא לא מבין למה וגם אני לא. אנחנו כאן
בשביל הפרנסה שלנו, אבל לא רק בשביל פרנסה. אמא שוב תוקפת, שוב
מתרחקת ממני, נלחמת את המלחמות שלה, ואני נשאר לבדי. אני לא
רוצה לשבת כאן עכשיו, אני רוצה לשחק עם הילדים בחצר כדור סל,
או אפילו שח או ברידג'. רק לשחק, אין לי כח למלחמה, רוצה
להתנתק מהקרבות היום יומיים. לו רק יכולתי להיות עיוור - חרש -
אילם, להתנתק מכל הסובב אותי, מהשקר המורכב מידי הזה. להתנתק
עכשיו! ברגע זה, עכשיו.
"ואנחנו יוצאים להפסקת פרסומות, אל תפספסו, אל תעבירו תחנה,
האמת נחשפת, החיים האמיתיים, כאן אתכם לאחר הפרסומות."
אני צועד בעקבות אמא, מתיישב על כורסא. נערה צעירה מוזגת לי
כוס קולה ואני טועם מטעם החיים.
המנחה ניגשת אל אמא "בחיים, אבל בחיים אל תדברי אלי ככה. אני
עברתי דרך ארוכה כדי להגיע לתפקיד הזה. מילה אחת שלך ואני
יורדת עלייך כסאח. את תראי שאם אני רוצה גם אני יכולה להיות
זונה!"  
"את מנסה להוביל את השיחה למסקנה שלידת בני הוא האירוע שממנו
חיי מתחילים להתדרדר. את מנסה לגרום לי לומר את המילים שלך, את
השקרים אליהם את חותרת. אני רק מחזירה לך באותה מטבע."
"אם תקראי לי עוד פעם זונה או כל מה שישתמע כך אני אקרע אותך
על המסך."
"את חוזרת על עצמך. נגמר לך אוצר המילים היפות?"
"נתתי לך הזדמנות."
"הנה המפיק, לכי להזדיין איתו, אני בטוחה שאת מקבלת על זה יותר
ממני."
המנחה מפנה את הגב לאמא ומניעה את עצמה בצעדים מהירים, מאחור
רואים את אורך העקב, את התחת המתנדנד, את היד המתאמצת לישר את
החלק התחתון של השמלה. המנחה חוטפת כוס קפה מנערה המגיעה אליה
עם מגש, מכניסה סיגריה לפה ומחפשת מי שידליק לה אותה. הכורסא
שלי עמוקה, נוחה, אני לא ארצה לקום ממנה לעולם. הקולה אפילו לא
קרה, הגזים נגמרו, חרא טעם יש לחיים האלו.
אמא ניגשת אל המפיק, שניהם לוקחים כוסות קפה מהנערה היפה, רק
אמא מחייכת אליה.
"המונית לנמל התעופה חייבת לצאת מפה ברבע לעשר בדיוק, אסור
שהיא תאחר בדקה, הטיסה שלנו באחת עשרה."
"המונית הוזמנה, היא תיכף תגיע לאולפן, אין לך מה לדאוג, אנחנו
שילמנו על המונית, את תגיעי לטיסה בזמן." המפיק מביט באמא דרך
משקפיו העגולות, הוא מחייך אל אמא. אני לא מבין את משמעות
החיוך אבל יכול לראות שאמא מבינה אותו. היא מתיישבת לידי.
"היית טוב מאוד. אתה משתפר מתוכנית לתוכנית."
"לא ידעתי מה לענות על השאלה מה אני רואה בערב, לא עברנו על
זה."
"התחמקת יפה, זה מה שצריך לעשות במקרה כזה."
"אמא, אני אדע לשחק כמו שאת משחקת?"
"הרבה יותר טוב. אתה תוכל לשחק באנשים כרצונך."
"אני לא מבין."
"לא משנה, זה לא היה משפט חשוב."
אמא מניחה יד על הכתף שלי, אני אוהב את ההפסקות האלו בתוכניות,
מנצל את ההזדמנות להסתכל סביב, ללמוד. אמא מעשנת סיגריה
באיטיות, מאפרת בעדינות לתוך מאפרה על שולחן העץ הקטן. המנחה
עומדת עם הגב אלינו, מדליקה סיגריה שניה בראשונה. אולי הערב
הזה יגמר יותר טוב ממה שחשבתי.
"אמא, מה אנחנו עושים מחר?"
"בסוף התוכנית אנחנו טסים לאטלנטה. בתוכנית באטלנטה אני אם חד
הורית חולה במחלת נפש הנלחמת להשאיר את ילדה ברשותה."
"זה טוב?"
"זה מה שהקהל אוהב. הם משלמים טוב."
הנערה שחורת השיער ניגשת אלינו, היא לוקחת מאמא את כוס הקפה
הריקה וממני את כוס הקולה, עכשיו רואה שהיא ממש יפה, אולי גם
היא רוצה להנחות תוכנית. חבל. היא מחייכת אלי במבט של צער
מסוים, אולי אפילו רחמים. אני מחזיר אליה חיוך, והיא מרימה גבה
אחת, מרחיבה חיוך ומסתובבת לדרכה. איתה אני רוצה לשחק.
"מחר בבוקר אני אלמד אותך הכל. נכון שזה נהיה קל מתוכנית
לתוכנית?"
הנערה היפה מתרחקת, עוקב אחר הצעדים הזהירים שלה, רואה אותה
נעלמת לעבר חדר אחורי. אבל אני לא אשחק איתה, אני לא אשחק עם
אף אחד. אני אצלול עמוק לתוך הנהר, עמוק כל כך שלא אראה או
אשמע כלום. אחר כך אולי אתגעגע לדגים.
הרעש של הגלים מגיע מהמסך, עדין, נעים לאוזן, אישה ערומה שולחת
אלי מבט מהמסך, עטופה צבעי רקע של כחל וזהב, הגלים מכים,
לחישות של מילים בשפה זרה, הגבר מרים את ראשו בסיפוק, בקבוק
הבושם ממלא את מרבית המסך, זה הריח שלך. אישה אחרת מופיעה על
המסך, צועדת בביטחון עצמי מוגזם עד כדי גיחוך על עקבים גבוהים
בשמלה אדומה, היא מחייכת אלי, "קוסמטיקס, זה המראה שלך."
"כך ארנבות מתרבות, אבולוציה. כל הכסף שלך מתרבה, בנקאות
נבונה, הבנק של החוף המזרחי." התמונה מתחלפת מארנבות לדבר
המוכר הרבה יותר לקהל, כזה שהקהל מזדהה איתו ביתר קלות, מטבעות
זהב הנופלים על שולחן.
אמא קוראת לי לקום, מביט בה במבט עייף, היא מתעקשת שאקום. הולך
מחוסר ברירה אל אותו כיסא עץ עקום. מחפש בני אדם בקהל הקופים
היושב מולי.
"ושוב אנחנו אתכם בתוכנית הכי ישירה, הכי אמיתית, החיים
האמיתיים."
קהל הקופים מוחה כפיים. נמאס לי מהם! בכל מקום אותו קהל, האם
בכל עיר חיים בדיוק אותם אנשים? אנשים חסרי ייחוד, חסרי זהות,
לא מבין מה הם עושים באולפן הזה בכלל. ואני, אני, נמאס לי
מהשקר הזה, רוצה שקט, רוצה להיות מוקף דגים.
"שלי, חשבת על הפלה כשהיית בהריון?"
"אני לא מבינה איך את שואלת שאלה כזאת כשהילד יושב לצידך?!"
"ובכל זאת את מפגינה חוסר אחריות כאשר את יולדת ילד כשאת מודעת
לתנאים בהם הוא יחיה."
"יש לך ילדים?"
"אני מזכירה לך שאני המראיינת."
"כמה משלמים לך לערב?" אמא שואלת, ואני לא מבין ולא מנסה להבין
על מה הן מדברות.
"בדיוק רציתי לשאול אותך את אותה שאלה."
"כמה משלמים לך כדי לשאול בפני ילד אם חשבתי על הפלה לפני
לידתו? חמש מאות דולר? אלף דולר לשעה? אם תפתחי את מילון השפה
האנגלית בערך זנות תמצאי שם את שמך."
אם היתה נעשית הפלה לא הייתי צריך לברוח. לא הייתי פה בעצם, לא
היה לי מקום בשקר הזה. אבל אמא רוצה אותי, רוצה אותי לידה, היא
תוקפת עכשיו בשבילי, נלחמת למעני. איזו זכות יש לאישה הזאת
לתקוף את אמא? מי היא בכלל?! אנחנו לא צריכים להיות פה! אני לא
שייך למקום הזה, המשחק משעמם, משעמם! אני רוצה לשחק עם הילדים,
או אולי עם הנערה שהגישה לי את טעם החיים חסר הגזים.
"ריוור, מה החלום הכי גדול שלך?" המנחה מונעת ממני לקום וללכת
על ידי שאלה, ועל השאלה הזאת לא חשבתי. האם היא שואלת אותי או
את השחקן? וקהל הקופים ממתין לתשובה.
"להתנתק."
"אתה יכול להסביר?"
הקול המנסה להיות מתוק מרגיז אותי, "אני לא רוצה להסביר, את
מדברת לא יפה אל אמא, כשתלמדי לדבר אני אדבר איתך!"
"את לא חושבת שיש לך השפעה רעה על הבן שלך? תראי איך הוא
מדבר." המנחה עושה פניה חדה לעבר אמא.
"אני מחנכת אותו לחשוב באופן עצמאי, לחשוב על הדברים, לא לקבל
דברים כמובן מאליו. הוא רואה אותך, הוא בז לתוכנית שלך, אני לא
חושבת שריוור מחבב אותך כל כך."
מביט על הגלים שמעלי, על החול תחתי, מצטרף אל להק הדגים, שוחה
נגד הזרם אל תוך העולם הכחול, אל עצמי.
"רגע, רגע, רגע, רגע, אני פונה גם אל הקהל עכשיו, הביטו בהיפוך
שהאישה הזאת מנסה לעשות, היא המוכרת את גופה בכסף מכובדת,
ואילו אתם, הקהל, ואני, מנחת תוכנית הטלוויזיה, בזויים."
קהל הקופים מוחה כפיים. אני קם מהכסא, פותח את הדלת האחורית.
שקט, אין כאן איש, הדלת נטרקת אחרי ברעש מפחיד. מסתובב בחדר
הריק, לא יודע אם להתיישב בכורסא הנוחה או פשוט לברוח מכאן.
שני אנשים נכנסים אל החדר מדלת צדדית. אני לא אוכל להתנתק, לא
כאן, אני לא לבדי. רץ אל הדלת וחוזר לאולפן, חושך מוחלט, אור
מסנוור פוגע בעיינים, לאט לאט מתבהר, כולם מביטים בי, יותר
מידי אנשים מביטים עלי. רץ אל הכיסא, מתיישב עליו כשפני אל
המשענת, לא לראות את הקהל, לא לראות דבר, אני רוצה שקט.
"ואנחנו נשוב אליכם מיד אחרי הפרומו לסרטי השבוע" אומרת המנחה
בחיוך מאולץ. חזרתי בזמן טוב.
"ואן דם, סטיבן סיגל, סילווסטר סטלונה. במלחמה הצודקת, בקרב,
במאבק הבלתי נמנע. להכות ברוע, להביס את כוחות האופל, לחסל את
הטרוריסטים. נלחמים כדי להציל את האדם הפשוט מחברת הענק העומדת
להשתלט על אלסקה, נלחמים בזרועות המאפיה החונקת את האזרח,
נלחמים במנגנון המושחת של בית הכלא, נלחמים על כל הקופה.
והציבור משלם. הציבור קונה את זה.
אבל אני כבר ראיתי את הסרט הזה! אני לא רוצה לראות אותו שוב,
הוא מעייף אותי. אני לא אוהב את הטוב, אין לי סבלנות אליו, אני
לא רוצה להמתין סרט שלם כדי לראות אותו מנצח. אני יודע מראש
שהוא ינצח, יודע גם איך זה יראה, האדם השחור הטוב, שעזר לו,
יפצע קשה או יהרג, לשחורים מותר למות, לגיבור אסור. והוא
ינקום, יפוצץ את הכל, ובסוף יקפוץ יחד עם אישה יפה כי הבניין
מתפוצץ וייפול עם חיוך על הפנים. למה הם חוזרים כל הזמן על
הסרט הזה?! אני רוצה לראות סרט ובו אמא וילד יושבים על סירה
ודגים, ככה כל הסרט, והם בכלל לא יתפסו אף דג.
"אמא מתי נלך לדוג?"
"בסוף השבוע הבא, אבל זה לא זמן טוב דבר על זה."
"אני רוצה ללכת לדוג עכשיו!"
"כשהתוכנית תיגמר נדבר על זה."
"אבל היא אף פעם לא תיגמר!"
"אני מבטיחה, סוף השבוע הבא הוא רק של שנינו, אנחנו נלך
לדוג."
ההבטחה הזאת לא מספקת אותי, אני רוצה עכשיו, לא בשבוע הבא. לא
רוצה לעמוד בפני קהל, אני שונא את הקהל כי הם קהל, הם לא
אנשים. איך זה שאף אחד מהם לא לוקח חכה והולך לדוג? מה הם
עושים כאן בכלל?
"אני שמחה שאתם כאן איתנו, ועם האורחים שלנו הערב, ושוב אני
מאפשרת לקהל לשאול את שלי ואת ריוור בחופשיות."
"אם ריוור רוצה הוא יכול לגור אצלי, יש לי בית מרווח, יהיו לו
אבא ואמא אוהבים, זה הכי טוב בשביל הילד." הקול הצפצפני נקטע
בפתאומיות, אני שומע את אמא קמה מהכסא. מתמקד בדלת היציאה
האחורית, רוצה ללכת מכאן, רוצה בתוך הקולה שלי דגים.
"יש כאן אישה, אישה מכובדת, החלום האמריקאי, והיא בטוחה שהיא
טובה ממני, שיש לה לתת לילד שלי מה שאני לא יכולה לתת. אני לא
מוכרת את האדם היקר לי ביותר, האדם שאני היקרה לו ביותר. את
תוכלי לעטוף אותו בכסף, איתך סיכוי גדול יותר שיהיה עורך דין
מפורסם, אולי ירגיש מחויבות מסוימת, ויגן על זונות בבית המשפט
בתעריף מוזל. אני חושבת שהמיתוס האמריקאי קורא לזה 'יש לו
עתיד', אבל הוא יפסיד את מה שלעולם לא תוכלי לתת לו, אם
אמיתית, הרואה בו חלק ממנה, בה חלק ממנו, ואוהבת אותו באופן
שאינו תלוי במעשיו, זה הילד שלי!" אמא מופיעה מולי, מחייכת את
החיוך המיוחד שלה, "אני אוהבת אותך בן."
קהל הקופים מוחה כפיים. אני שונא אותם, אני ממש שונא אותם.
"אמא בואי נלך מכאן, אני שונא את המקום הזה, אני שונא את
האנשים האלו, הם לא אנשים, הם לא יצורים חושבים, אני לא רוצה
להיות פה." הדמעות מתחילות לרדת, אני לא יכול עצור בעדן.
קם מהכיסא, הכיסא נופל, רץ אל הדלת, מנסה לפתוח אותה, הדלת לא
נפתחת, תקועה, דופק עליה עם האגרופים עד כאב, אין תשובה. אמא
נעמדת לידי, נוגעת לי על הכתף, אבל אין לזה טעם עכשיו, אני
רוצה להיות לבדי, רחוק אפילו ממנה. רץ לתוך הקהל, חוטף שקית
נייר גדולה ושופך את תכולתה. שני בקבוקי יין אדום נשברים על
הרצפה ברעש מבהיל. נרתע לאחור, מועד. הנוזל האדום רודף אחרי
במורד המדרגות. שם את השקית על הראש. רץ אל המקום בו עמד הכיסא
שלי, נופל עליו, חש כאב חד במרפק, ועכשיו זה יותר טוב, יש סיבה
אחרת לבכי, סיבה שאפילו הקהל מסוגל להבין, לכן לא צריך להסתיר
אותו.
אמא מחבקת אותי, מרימה את הכיסא ומושיבה אותי עליו, "תוריד
בבקשה את השקית מהראש."
אני עושה תנועה עצבנית לשלילה עם הראש. אם אני נשאר כאן אז
לפחות להיות מנותק. אני לא חייב לראות את כל זה, נמאס לי מהשקר
הזה.
"אני חושבת שעכשיו אנחנו באולפן והקהל בבית ראינו את האמת. אתם
זקוקים לעזרה שאת מונעת מהילד."
"מה זאת האמת?"
"האמת, מה שקורה כאן, באולפן. אבל את כל כך מנותקת מהמציאות,
חיה בהזיות שלך, את לא רואה שהילד סובל בגללך."
"האמת היחידה היא שאנחנו יושבים פה כי משלמים לנו, זאת האמת.
אנחנו סובלים מכם, מרדידות התרבות האמריקאית. הרדידות הזאת
מצויה כאן, במקום הזה, באולפן הזה. הסתכלו על עצמכם, על הפנים
שלכם, אתם, הציבור האמריקאי, אתם השוחים בתוך המיתוס שקבעתם
לעצמכם. ואתם היושבים כאן, יושבים ומחכים שישפך דם, ועוד דם,
שייפול. אין לדבר הזה כל קשר עם האמת, אתם חיים בשקר אחד גדול,
חיים כדי לזיין, לאכול ולצפות בתוכניות אירוח בטלוויזיה."
אני שמח שאני לא חייב לראות את זה, נראה לי שאמא מתחילה לאבד
שליטה, היא מפסיקה לשחק ומתחילה להגיד את האמת שלה. זה סימן
רע, זה רע מאוד.
"התרבות האמריקאית פשטה את הרגל, לא עוד יצירות אומנות, היום
הכל ממוסחר, הכל נעשה לפי דרישות הקהל ההולכות ויורדות לרמה
חסרת איכות, לרייטינג להמונים. ואתם היושבים כאן, אתם קהל
הקופים המאבד את זהותו, את האינדיבידואל, הייחוד. אתם ההמונים,
רדו מהעץ שאתם יושבים עליו, הביטו על עצמכם מהצד, נסו להסביר
לעצמכם מה אתם עושים בכלל באולפן הזה. ספק אם תמצאו תשובה.
ריוור, בני היושב כאן לידי, לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע, לא
רוצה להשתייך למיתוס של תרבות מפגרת, של אמריקה, תרבות ריקה
וחסרת תוכן, המיוצגת על ידי תוכנית אירוח עלובות כמו התוכנית
הזאת."
"אנחנו רואים את האמת מול העיניים שלנו, את לא יכולה להגיד
שאת, זונה המוכרת את גופה לכל המרבה במחיר, ובנך המסתתר כאן
מאחורי שקית נייר, זה בסדר, ואנחנו, כולנו, חסרי תרבות. את
המשוגעת שאומרת שהיא השפויה היחידה."
"מה זאת אמת, האם יש בקהל אדם היכול לומר לי מה זאת אמת?!" אמא
מעלה את הקול, אני שומע את העקבים שלה מכים על רצפת האולפן,
מרגיש רעד חזק בידיים, אין לי דרך להתנתק מזה. "אתם כלואים
בתרבות צריכת השקרים, המוזנת דרך מסך הטלוויזיה, מערכת משפט
פופוליסטית, דמוקרטיה המאופיינת בשתי מפלגות חסרות הבדל מהותי
בינהן. אין כאן אמת. אתם הורגלתם לשחור ולבן, לטוב ורע, וברור
לכם שאתם הטובים. לא משנה מה תעשו, אתם הטובים, אתם אמריקאים,
אלוהים ישמור על אמריקה. זהו המיתוס, זאת התרבות, ואתם דוחקים
הצידה כל מי שחושב אחרת." רגע של שקט מוחלט באולפן, אבל אני
יודע שזה עוד לא נגמר.
"תרבות כזאת לא תחזיק מעמד. המעצמה תקרוס. אולי זה ייקח עשרים
שנה, אולי חמישים, אבל האימפריה תתפרק. אין לנו עומק תרבותי,
מוסרי, יש לנו רק תוכניות אירוח."
"אני חושבת שסטינו מהנושא, אנחנו מדברים עליך ועל בנך, לא על
אמריקה."
מי היא שתדבר עלי! מה היא חושבת את עצמה! סתם עוד מנחה, כבר
ראיתי הרבה כמותה, אני אגיד לאמא ללכת מכאן, אין לנו מה לעשות
כאן. מוריד את השקית מהראש, האור החזק מכה בי, שוב הכל שחור.
נעמד ליד הכיסא, העיניים שלי עדיין רטובות, "אמא אני רוצה ללכת
לדוג, אני רוצה שנלך לנהר, רק שנינו."
"אנחנו נלך."
"עכשיו!"
מושך אותה בכל הכח, אבל היא לא זזה, מביטה במנחה בשנאה. אני
מסתכל על אמא, היא לא מחזירה לי מבט, היא לא מחייכת אלי.
אין כל סיבה להישאר במיתוס, התרבות הזאת עומדת להיכחד, אני לא
רוצה להמשיך ולחיות בה, עכשיו הזמן להתנתק ממנה. אני לא רוצה
לגדול להיות אחד הקופים בקהל, אני לא רוצה לגדול בכלל. אמא
אמרה לי שהם קוראים למי שמצוי מחוץ למיתוס משוגע, אז אני
משוגע, אני רוצה להשתגע, רוצה ללכת לנהר, להשפריץ מים, לצלול.
"אמא, בואי כבר לנהר!"
"אני באה אליך, אני מגיעה אליך, אנחנו הולכים מכאן." עכשיו היא
מחייכת אלי, זה עושה לי טוב.
ניגש אל המנחה, מוריד את המכנסיים והתחתונים, היא מביטה בי
בהפתעה, ואני משתין, משתין עליה. היא עומדת קפואה במקום, מביטה
בחוסר אמונה על השמלה שלה ההולכת ונרטבת.
השתן שלי אמיתי, אני אמיתי, אמא אמיתית, הצרחות של המנחה
הנמלטת מהאולפן אמיתיות, ואנחנו ממהרים לצאת מהאולפן. "אמא,
אני מתגעגע לדגים" אני בוכה בקול, כבר לא מתבייש בבכי שלי,
מחוץ למיתוס גם לילדים מותר לבכות.
"גם אני מתגעגעת, גם אני."







נכתב באביב 1996.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פוליטיקאים
נועדו להזכיר
לנו שלא לכל דבר
יש תפקיד


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/01 18:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי טל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה