הוא היה איש שקט.
לא היה לא יותר מדי חברים, תאמת לא היו לא בכלל חברים.
הוא אהב את השקט, אהב את הלבד.
הוא גר על מן גבעה קטנה, במן בית קטן רחוק מכולם, מאנשים,
מהתנועה, מהחנויות, מהכל.
הוא לא היה מודע מה קורה מסביבו בארץ שהוא גר בה.
כל מה שהוא היה מודע לו- זה הוא.
הסדר יום שלו היה ממש ריק, ואף פעם לא השתנה.
בבוקר הוא היה קם, מצחצח שיניים, יושב לאכול.
אח"כ משחק קצת עם הכלב שלו, הדבר החיי היחיד שהיה איתו, הדבר
שהוא היה קשור אליו הכי בעולם.
אח"כ הוא היה קצת משחק עם עצמו דברים כאלה, שוב אוכל, ישן
צהריים, קם בערב, משחק קצת עם הכלב, משקה את ה"גינה" שהייתה
לו, אם אפשר לקרוא לזה גינה....
אוכל, והולך לישון, עד למחרת שהיה עושה את כל זה מהתחלה.
זה אולי נשמע לכם משעמם, וחסר תוכן, אבל אלה היו חייו, זה מה
שהוא עשה כל יום, וככה הוא אהב את זה בלי לדעת מה קורה סביבו,
בלי לדעת על כל האסונות שקורים, בלי כלום.
רק הוא..... רחוק מכולם......
עם הכלב שלו...
כל היום הוא היה מסתובב עם חיוך על הפנים, כי הוא היה מאושר,
אלה היו החיים שהוא תמיד חלם עליהם.
עברו מספר שנים, ושוב הגיע לו יום אחד כמו כל הימים האחרים, רק
שהפעם הוא לא קם, השעה הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת והכלב ראה
שהוא עוד לא קם מהמיטה, אז הוא בא אליו, למיטה, ראה אותו שוכב
על הגב עם חיוך ענק מרוח לו על הפרצוף, הכלב קפץ עליו, וראה
שהוא לא מגיב....
אחרי זמן מה הבין הכלב, שהאיש מת, והחל להתעצב, והוא עלה על
המיטה נשכב ליד האיש ומת גם הוא- מעצב, מעצב על איש שקט, שאיש
לא הכיר, שחי לו בשקט על גבעה, רחוק מכולם.