תמיד נמשכתי לשפתיים שלו.
כל הזמן היה מלקק אותן בלשונות הוורודה, ומייבש אותן עוד יותר.
כל כך רציתי לנשק את שפתיו המתקלפות והנפוחות.
הוא הרטיב אותן בלשונו כל הזמן, סירב לשים שפתון לחות. פחד
להרגיש נשי מדי.
תמיד קילף את השפתיים שלו מן העור הלבן, כאילו היה בעל מחלה
נפשית וכי שפיותו תלויה בכמות העור שהוא היה מסוגל לתלוש.
הוא היה גבוה ממני, אבל ממש בקצת. ובלונדיני. שיער ארוך ארוך,
אבל אף פעם לא אסוף בקוקו.
העיניים שלו הרגו אותי מהפעם הראשונה שראיתי אותן. כחולות
בהירות, כמו שמי קיץ בבוקר יום חמים. תמיד הסתכל כאילו רוצה
לבלוע לי את הראש.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהורדתי ממנו את הסווטשרט הצהובה
שלו, וזרקתי אותה על הרצפה ליד המיטה הגדולה שהיתה מכוסה
סדינים לבנים עם פרחים אדומים.
אז הורדתי את החולצה הכחולה שהיתה לו וגם את המכנסיים שלו,
והוא הוריד את שלי. כן, זה היה לילה נפלא.
אני זוכרת כשהוא הוריד את הסווטשרט ונתן לי, כי היינו בטיול
שנתי עם לינה באוויר הפתוח, וקפאתי מקור. ורק הוא בא, חיבק
אותי ונתן לי את הסווטשרט, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לעשות.

בוקר אחד, האישה ברדיו שרה "סוף שבוע רגוע בגלגל"צ", עם הקול
הגבוה והשקט שלה. ומיד אחר כך התחיל Stairway To Heaven של לד
זפלין.
ישבנו באוטו וזימזמנו את מילות השיר, ואז הוא הטיל עלי פצצה.
הוא רצה שניפרד.
התחלתי לבכות ולא ידעתי מאיפה זה בא. אחרי חצי שנה ביחד, למה?
הוא אמר שזה בגללו ולא בגללי, ואפילו נשבע שאין אף אחת אחרת.
אבל לא האמנתי.
אהבתי.

ואחרי 20 שנה, אני עדיין שומעת לד זפלין.
ולפעמים מריחה את הריח הבושם שלו מאיזה גבר שעובר בסביבה,
ומתחילה לבכות.