פעם היינו שוכבים בחדר התיאטרון שבבית הספר.
הייתי מדליקה אור אדום שהיה מכוון לבמה הקטנה וגוררת ספה לבמה.
הייתי מדליקה מוזיקה בווליום נמוך מאוד, שנשמעה יותר כמו רחש,
ונועלת אחרינו את הדלת.
אתה היית דוחף אותי על הספה ומוריד ממני את השמלה הלבנה
חדשה-ישנה שלי, ואני הייתי פותחת לך את המכנסיים.

פעם הייתי נושכת אותך בבטן, והיית צורח שזה כואב.
אבל לא הייתי מפסיקה לנשוך, ולא הייתי נרגעת עד שהייתי רואה
דם.

אחרי שהיינו גומרים, היית מתנשף ולוחש שאתה אוהב אותי הכי
שבעולם. שאתה מוכן לעשות הכל בשבילי.
אבל אחרי שהייתי קמה מהספה ולובשת את השמלה והתחתונים בחזרה,
היית חוזר לחברה שלך, שתמיד חיכתה לך בכיתה של פיזיקה.