כמו מנגינה שחוזרת בלופ, אתה בוכה על הכאב שלך ולא עושה כלום
חוץ מלבכות ואולי לקלל לפעמים, ולהרביץ לאוויר ולקירות. שום
דבר לא מספק את הצרכים שלך, ואינך משנה את התנהגותך, כמו ילד
קטן. כי כשכואב, אתה רוצה רק לבכות. אתה יכול להתרכז בכאב שלך
שעות על גבי שעות, וימים גם כן. ואינך מרפה מן הכאב. כאילו
אינך רוצה לחיות.
אני תוהה מה יקרה אם יום אחד ייקחו ממך את הכאב שלך. איך תחיה
בלעדיו? אני ממש לא יכול לדמיין אותך עם חיוך על הפנים. זאת
אומרת אתה מחייך, כן. אתה מחייך כל הזמן. טוב, רוב הזמן. ככה
אתה מחייך כשאני רואה אותך. אבל זה חיוך ציני כזה שאומר "הנה,
תראו את כל הצרות שלי". זה לא חיוך של בן אדם מאושר. וגם
כשהעיניים שלך בוהקות, כי שתית יותר מידי קפה והאדרנלין שלך
גבוה, גם אז אתה מחייך את החיוך הזה שאני נורא אוהב. אבל אני
יודע שגם אז זה חיוך של בן אדם שמרוצה מהצרות שלו ומהיכולת שלו
לצחוק גם כשכואב.
אתה אוהב את הכאב שלך. אני יודע שאתה אוהב אותו. רק בגלל זה
אתה מחייך כשאתה מחייך. ואף אחד לא ייקח לך את זה. אף אחד לא
יעז. כי כמה שאתה חביב וצוחק אתה לא נותן לאף אחד לגעת בדברים
שלך... טוב, זה לא מדויק. זה אפילו קצת לא נכון כי את העטים
שלך והדפים אתה נותן שייקחו. זה לא אכפת לך. גם את המקום שלך
ליד הפינה של הקיר, איפה שאין חלונות. אתה אוהב לשבת שמה אבל
אם לוקחים לך את זה אז אתה מוותר. אתה תמצא מקום אחר, זה בטוח.
גם את האוכל שלך אתה נותן שייקחו. אתה אוהב לאכול אבל אם מישהו
מבקש ממך קצת אתה תמיד תיתן לו. גם אם ממש לא בא לך. ואני יודע
שממש לא בא לך כי כשאתה אוכל זה אף פעם לא מספיק. אתה תמיד
מסיים אחרון כשאנחנו יושבים יחד בחדר אוכל. וגם כשאתה מסיים
אתה ניגש לקחת עוד. רק כשכבר נגמרת ההפסקה וכבר צריך לעלות אתה
מניח את המזלג ועוזב את האוכל שלך. אבל את הכאב שלך, מקילומטר
אי אפשר לגעת בו. אתה שומר עליו כל כך טוב שאפילו הגנבים שאף
אחד לא שמע עליהם בחיים כי אף פעם לא תופסים אותם לא יכולים
לגנוב לך את הכאב שלך. אז כנראה שלא ייקחו לך אותו. כנראה
שתישאר אתו תמיד.
ולפעמים אני ממש מקנא בך. לפעמים הייתי רוצה לחייך כמוך,
ולאכול כמוך, ולהשמין כמוך, ולשתות קפה כמוך, ולרקוד כמוך,
ולבכות כמוך ושיהיה לי גם כאב. |