לפני שנגמר רציתי להתדפק על דלתך.
עירום ועריה צחור שיניים, היית מסובב את הידית
במבט שואל, כשידי הייתה שולפת את המדבקה מתיק
הצד הנטען שלי, ומניחה אותה בכף ידך
ככתוב
"תנו לפיות לחיות", קראת בקול בריטון עמוק
אחרי שהפניתי אני אישוני שאלה לעברך
על כבישי שדרות ירושלים. הם נותרו קפואים, האישונים
וניבטו לעברי מביטים לעבר הרמזור המתחלף
ושרידי הפגושים של הסטודנטים מרימון
שיצאו את בתי הקולנוע, והידיים מוחאות כף, ועוד כף, ועוד אחת
"כשהן נולדות בני אנוש מתעטשים,
כשהן מתות הם
מוחאים כפיים", דיוושת והאצת במעלה דרך הנצח
רחוב מישורי משופע
בית חולים, ואז
תשתית בניין של בית אבות הממתינה למינוף
ומולו בית עלמין מלוטש, ניבט מזווית העין
מתריס כנגד
התעשיות הצבאיות שממול
כמה עמוק אפשר לצחוק מקאברי
לנמק ביד המקרה,
לרסק פרדס בעבור בניין זורח
זיכרון שדה פורח יתחלף באבן ירושלמית נוכחת
נפקדת, יש מאין יש
מאין
שאלתי
ואני יקירי, לא הספקתי לכתוב על הקיר
שעוד שדופת כנפיים שמוללה שיער באצבעותיה נולדה
לתוך העולם הזה, בטח שלא להדביק כרזת פגושים מנצנצת
שכולה חיות וקסם גולמי וחלומות ילדות זרועי אבק פרדסים,
ובינתיים עולם כמנהגו סובב
הקשיש יוולד לתוך אין מקום בדמות בית אבות,
יובל לבית החולים ויסיים קל"ב
כשמעוף פיות יעטר את שמי השרון שידע
זרע ינבט ועשב יוריק על חלקת הבטון הדוממת
ציווית חיים. כבר נגמר
29.3.06 |
