אולי זה מה שמשך אותי אליך, זה מה שהתחיל את הכל, הדממה.
חיי היו כה גועשים לפני כן, אני חושב, לפני שנכנסת ועירבבת
הכל.
לפני שהגעת, כל החיים שלי היו מורכבים מכל מיני צבעים ביחד,
הרבה צבעים אחד ליד השני כשכל צבע משמעותו גדולה.
ואת הקסמת אותי, בשקט בשקט, ערבבת את הכל.
כל הצבעים התערבבו, כל צבע התפזר ונכנס לתוך צבע אחר,
הכל היה מבולגן, אבל לא הפסקת לערבב.
לא הפסקת עד שיצא מה שרצינו, צבע אחיד, מושלם.
למה בתוכי לא רציתי ולא נתתי לך להפסיק לערבב את הצבעים שלי?
למה לא וויתרתי והסתובבתי כששום דבר לא נראה באופק?
אני לא בטוח.
מסתורית, היית מאוד מסתורית.
ושקטה.
ראיתי אותך יושבת וחושבת, בוהה, לא מודעת לעיני שבוחנות אותך.
קלילה ומופנמת, סיקרנת אותי.
אני נמשך למסתוריות, נמשך לשקט, נמשך לאינטימיות.
היית יפה. מאוד יפה לטעמי.
לא נותר הרבה מקום לבחור, הקסמת אותי.
עשיתי הכל כדי ללמוד אותך, להכיר אותך, לדעת מי את.
היית מסתורית כל כך וזה רק גרם לי להמשיך ולהמשיך.
הייתי לפנייך כמו ספר פתוח.
לקח זמן והרבה מאמץ עד לנקודה היום,
שאני יודע מי את.
את מי שאני אוהב.
עדיין מוקסם מאותה נערה שלא הכרתי בהתחלה.
אני שמח שהצלחתי להכנס ללב שלך,
לערבב את הצבעים שלך.
אבל המסתוריות הזאת.
אולי זה מה שמשך אותי אליך, זה מה שהתחיל את הכל, הדממה.