אני פותח את דלת המקרר הלבנה ומוציא ממגירה הירקות עגבנייה אחת
ומלפפון אחד.
מניח אותם על קרש החיתוך ומתחיל לחתוך את שניהם לקוביות
קוביות.
מטגן חביתה מביצה אחת, בדיוק כמו תמיד. שיגרה.

היום בחצות אני אהיה בן 134, שיאן גינס. אף פעם לא חשבתי שאני
אגיע לגיל הזה. הפסקתי לעשן בגיל 93 אחרי הסיגריה שאחרי
ההלוייה של החבר האחרון שהיה לי. אישתי מתה שנה אחרי. הכול
הראה לי שגם ימי בעולם ספורים אבל שנה ועוד שנה עברה ואני
עדיין פה.
כל ילדיי נפטרו ממזמן, את הנכדים שלי אני בקושי זוכר. מה
שהייתה פעם הראייה שלי כבר מזמן השאירה לי פירורים אחדים בלבד.
כנ"ל גם השמיעה. העור שלי כל כך מקומט שלפעמים אני מסתכל על
עצמי ערום במראה ולא יודע אם לצחוק או לבכות.
והנה - הרגע שפכתי את מנת הרחמים העצמיים למונולוג הזה.

אני מתיישב על כסא הפלסטיק הלבן ונותן למים לשטוף לי את הגוף.
מתחילת היום הזה אני מסתובב בהרגשה כאילו אני מצולם לאיזה
תוכנית ריאליטי ועכשיו מתנגנת לי בראש מוסיקת מעצימת
רגשות,פסנתר,שופן.

המסדרון שמוביל מהאמבטיה לחדר השינה נראה לי כל כך ארוך פתאום.
בתקופה שהיו מתרוצצים בבית הזה ילדים קטנים, לא היה לוקח להם
יותר משלוש שניות לעבור את המרחק הזה ועכשיו אני הולך כבר דקה
ועדיין לא הגעתי...
אני מתיישב על המיטה ומסתכל על כוס המים, השתקפות מעוותת של
עצמי. ליד הכוס שתי חבילות כדורים. בדרך לא דרך הצלחתי להשיג
שתי חבילות של כדורי הרגעה חזקים במיוחד - לפילים היפראקטיבים
או משהו דומה...
אני מתחיל לבלוע אותם אחד אחרי השני, בלי לעצור.
רבע שעה לוקח לי לבלוע את כל הכדורים.
אנ ימנסה להיזכר מתי הייתי כל כך צלולבהירנחושמחושב.
הפצצה בתוך הבטן, רגע פיצוץ שנמתח ונמתח.
אני נשכב על התיקרה ובוהה בתיקרה העקומה.
פתאום תחושה של ניצחון מעורבת בשלוות נפש מוזרה, כזאת שלא
הרגשתי בחיים, ממלאת אותי. כנראה שזה הכדורים אבל אני באמת
מרגיש איך תחושת נעימות קרירה זוחלת לי בכל הגוף. עד קצות
האצבעות, עד קצות השערות.
עוד חמש דקות חצות. פעם ראשונה בחיים שאני מקדים. מצחיק.
הפסקול מתגבר, כינורות, כינורות, תזמורת שלמה של כינורות
מנגנים לי בראש. ואז הווליום יורד.  הגראנד פינאלה הגיע.
הגיבור מת.
לילה טוב