בחודש אפריל 2006, יצא ספר של גבריאל רעם (בן יהודה) לאור.
שם הספר: "אאוטסיידרים ומורדים", והוא יצא בהוצאת 'ידיעות
אחרונות'.
לרגל יציאת הספר לאור, הנה הפרק הראשון מתוך הספר, בעיבוד קל.

מרבים ליחיד ומיחיד לרבים
לפי הפסיכולוג אוטו ראנק האדם חי בין מעין שני מגנטים, שכל אחד
מהם מושך אותו לכיוונו הוא. מגנט אחד בא מבפנים, והוא מגלם את
הצורך להיות אינדיבידואל, להגשים פוטנציאל עצמיות אישי
וייחודי, להיות אותנטי. המגנט השני בא מבחוץ, מכיוון החברה,
והוא מגלם את הצורך להיות מקובל, להיות שייך, לקבל אישור מצד
יתר בני האדם ומצד גוף גדול וחזק - החברה.
ציות לכל אחד משני 'המגנטים' הללו גובה מחיר.
מחיר ההליכה אחר המגנט האישי הוא התבלטות, להיות שונה מאחרים,
לחשוף את עצמך, להזמין סטיגמה, ביקורת ואף אפליה. ומחיר נוסף
הוא המאבק; אדם כזה כל הזמן יהא שרוי במאמץ לשמור על זהותו
האינדיבידואלית לבל תיטמע בכל היתר.
ומחיר ההליכה בתלם החברתי הוא כמובן וראשית לכל ההיבלעות,
איבוד העצמיות; החברה מצווה על האדם לוותר על הקול הפנימי למען
התנהגות וחיים שאינם שונים מאלה של אזרחי חברה אחרים, וזה
מוביל לרוב לפירוק הזהות האינדיבידואלית ובשלבים מאוחרים יותר
- אף למוות של אותה זהות אישית.
אך ישנם גם תגמולים; התגמול ביחס להליכה אחר הקול הפנימי הוא
בחיזוק האישיות העצמית וביצירת מרכז כובד פנימי, המעניק עוצמה
פנימית ונותן דרך וכיוון לאדם בעולם מבולבל וחסר דרך, וזאת
לאור קולה של האינטואיציה; דהיינו, האדם מקבל הכוונה ועזרה מן
העצמיות שלו, הוא יוצר את חייו מבפנים. וכבר כתב על כך
אוגוסטינוס לפני שנים הרבה: "אל תבקש לצאת החוצה; חזור אל
עצמך; האמת שוכנת בפנימיותו של האדם" (זו גם הציטטה המסיימת את
ספרו של הוסרל: "ההגיונות הקארטיזיאניים").
ומה התגמול של איחוד עם המגנט החברתי? ובכן, אין ספק, כי
האיחוד עם המגנט החברתי משכך את כאבי ואת תסכולי הקיום האישי
בעולם חסר ודאות וקר לתושביו. הקונפליקטים האישיים נעשים
חשובים ומציקים פחות הודות לבעיות ולסוגיות כלליות, כגון
פוליטיקה, כלכלה, איום צבאי וכו'. וככל שאדם נעשה מעורה, מקובל
או מצליח יותר בחברה, כך המסר שהוא מקבל יהא 'אתה בסדר', 'אנו
מאשרים אותך', וכל תסכול או קונפליקט פנימי יחווירו ויאבדו
מכוחם לאור המסר המשכך והמעודד הבא מן החברה.
אך הצגת פני הדברים כקונפליקט אותו חווה כל אדם בחייו, בין שני
מגנטים, אינה מדויקת, כי ברוב המקרים אין קונפליקט; למעט מקרים
לא רבים - לרוב מנצח המגנט החברתי.
וניצחון זה נמשך כבר זמן רב; מזה זמן רב שהחברה האנושית התלכדה
ולקחה את החיים מידי היחידים. מזה זמן רב שהיחיד לא פוגש את
חייו כנתיב להגשמה עצמית, למיצוי פוטנציאל ולגילוי של מה אפשרי
לו מבחינת מה שטמון בו (אלא כמטען עודף שלרוב מפריע לו להשתלב
במערך החברתי שבו הוא מוצא עצמו).
מזה זמן רב שהחברה הפכה לגוף מאורגן, בעל כוח, בעל משנה כלכלית
וחינוכית - בעלת טכנולוגיה, ממסד ומערכת בירוקרטית אפקטיבית
ויעילה - שכוחה ופעילותה באים על חשבון הנתיב האישי של האדם
המוצא עצמו אבוד במרחב הענקי של גופים, מערכות, ארגונים
ונהלים.
כל זה חייב להציף אל פני השטח כמה שאלות. ראשית, מהיכן בא הכוח
העצום הזה של החברה? מדוע קולם של יחידים מושתק ומוצא מקום
בעיקר באמנות, בפרוזה או בכתבים אלגוריים ומטפוריים, וכמעט
שנעדר לגמרי בשיחות ובמפגשים גלויים ופתוחים, או במסות ישירות
וחד משמעיות? איך זה שבחברה כה פלורליסטית, דמוקרטית, ובעלת
חופש ביטוי, עדיין מרכז הכובד של היחיד בה מצוי בעיקר
בקונטקסט החברתי ובמימוש חברתי, לא אישי? איך קרה שמימוש אישי
וחיים פנימיים הפכו למטבעות לשון זניחים אצל קבוצות שוליים
בעיקר (עידן חדש), ושרוב השיחות המקובלות נסובות על מה אנשים
עושים מבחינה מקצועית, היכן הם מבלים, לאן נסעו, מה קורה
בפוליטיקה, בכלכלה, אצל מדינות, לאומים וכו'? להיכן נעלמה
החשיבות של הזירה של היחיד ביחידותו? איך זה שהיחיד נעשה רק
חשוב כשהוא חלק מממסד חברתי כלשהו, תורם לממסד זה בצורה
משמעותית (מנהל או עובד בכיר)?
חברתנו ממליכה את הכלל הענק והמרובה על פני היחיד, האישי
והפרטי.

אם כן, מדובר בשני מגנטים; מגנט החברה ומגנט היחיד. וברור מי
מנצח. אך הבה נבחן יותר מקרוב כל אחד מהם בנפרד.

א. 'המגנט' של היחיד: כולנו למדנו היסטוריה, אך ישנה תופעה
מעניינת, שעולה וצפה רק כשבוחנים את 'ההיסטוריה האנושית' בעין
בוחנת; ואז מגלים דבר מעניין: אין אנו מוצאים שם את היחיד, את
סבלו, את תקוותיו, את אושרו, את משמעות חייו וכו' (זה נשאר
למחברי הסיפורים ולבודי המציאויות ברומנים וכיו"ב); שם אנו
מוצאים רק את הרבים. היחיד לא קיים בהיסטוריה.
ואכן, ההיסטוריה האנושית מלאה בהתרחשויות גדולות ועצומות,
שקורות לעמים, ללאומים, לחברות ולתרבויות, אך כל זה הינו מסך
עשן, שמאחוריו לא רואים את כל האנשים הבודדים. לא מדברים על
המצב הנפשי של היחיד בתקופות שונות, על השינוי שנעשה ברמת
התודעה שלו, במצב ההוויה שלו, ואפילו לא באושרו, בכיסופיו. כל
זה נשאר לסופרים ולשאר בודי מציאות למיניהם. והאנשים שהם לא
חלק מקבוצה שהשפיעה על החברה - נותרים מחוץ לתמונה ההיסטורית,
שוליים ובודדים.

Eleanor Rigby

"Ah, look at all the lonely people, Ah, look at all the
lonely people. Eleanor Rigby picks up the rice in the church
where the wedding has been, lives in a dream, waits at the
window, wearing the face that she keeps in the jar by the
door. Who is it for?
All the lonely people, where do they all come from?
All the lonely people, where do they all belong?
Father McKenzie, writing the words of a sermon that no one
will hear.
No one comes near.
Look at him working, darning his socks in the night when
there's nobody there. What does he care?
All the lonely people, where do they all come from?
All the lonely people, where do they all belong?
Ah, look at all the lonely people.
Ah, look at all the lonely people.
Eleanor Rigby died in the church and was buried alone with
her name.
Nobody came.
Father McKenzie, wiping the dirt from his hands as he walks
from the grave.
No one was saved.
All the lonely people, where do they all come from?
All the lonely people, where do they all belong?"


ואכן, במילותיו של לנון נשאלת השאלה הנוקבת והחודרת חדרי בטן:
"כל האנשים הבודדים
מאין באים כולם?
כל האנשים הבודדים
להיכן שייכים כולם?"
וכאמור, מלימוד ומעיון בספרי ההיסטוריה, לא נקבל תשובה על
שאלות אלו, כי ההיסטוריה היא של הכלל, לא של היחיד. אז היכן
הם, באמת, האנשים הבודדים נוסח אלינור ריגבי והאב מקנזי? היכן
הם? האם רואים אותם באיזשהו מקום? לא, הם מסתתרים. מתחבאים
בדירות קטנות, מהלכים לצד קירות (כמו בשירה של קורין אלאל: "זן
נדיר"), מסתננים בשקט בינות זוגות מצועפי מבטים ומשפחות
קולניות.
הם בבתי חולים, בבתי סוהר, בבתי משוגעים, ובעיקר בחברת עצמם
(ואו, כן, באופן הכי בודד הם בבתי קברות, כולם). בקיצור, אלה
שהם לבד עושים זאת בעיקר מחוץ לטווח העיניים של כולם, ואז כולם
משוכנעים שאין אנשים בודדים. ומי שכן 'נתפס' כמצוי לבד, נתפס
כעושה משהו לא נכון. הרי זה חטא לחיות לבד, האם זה לא אומר
שמשהו דפוק בהם? מה לא בסדר איתו? אולי אחרים לא רוצים אותך,
לכן אתה לבד?
ועם זאת ההיסטוריה האמיתית מלאה בעיקר אנשים בודדים, הם העיקר,
הם הרוב, לא אלה שכותבים עליהם - הם הרוב שהגיע לראש הפירמידה
החברתית; הרוב האמיתי, הרוב הדומם, הוא רוב של יחידים. אך
כאמור, ההיסטוריה, ההיסטוריה של האנושות, היא היסטוריה של
הרבים, לא של היחיד. ליחידים אין היסטוריה, יש ביוגרפיה, וגם
זאת במידה שהם תרמו משהו להיסטוריה. ואם לא תרמו, אין להם לא
היסטוריה ולא ביוגרפיה, רק עבר, עבר, חלף, עבר זמנו, תם כלא
היה.
אבידן כתב: "אדם זקן מה יש לו בחייו", אך האם יש לו את חייו או
שהם לא חייו כלל? האמת היא שהם אף פעם לא היו חייו. חייו הם אד
שקוף, פאטה מורגנה. מי מכיר בכלל את אלינור ריגבי? ועם זאת
החיים זה אלינור ריגבי, לא הקרב בשנת 1824, ולא נפילת הבסטיליה
או גילוי אמריקה. החיים הם בדיוק אלינור ריגבי. וטריליוני
האבודים כמותה, שכל אחד מהם הוא עולם ענק הצועק את קיומו בתוך
בקבוק אטום, בקבוק השט לו על מימי האוקיינוס של החברה האנושית,
ולא מגיע לאף אחד, כי כל אחד הוא כולם וכולם זה אף אחד (וכך אף
אחד לא מקבל את הבקבוק שבו חנוקה הצעקה של היחיד).
ומי שכן שולח לנו בקבוקים אטומים, בתוכם פסוקי זעקה אישית, הם
היוצרים, הסופרים הגדולים; שם ישנם שמות של אנשים שהם כל אחד
מאתנו: אנה קרנינה, חנה גונן, יוסף ק. רסקולניקוב. היום הם כבר
גיבורי תרבות, אבל פעם הם היו אבודים; הפרסום עשה להם שם והקנה
להם מקום, אך קודם לכן הם לא היו קיימים. וכך, להיות קיים
ולהיות יחיד, זה לא מספיק, צריך להיות חלק מרוב, ורצוי להגיע
לעמוד בראשו או לתרום לו תרומה חשובה ואז אתה ישנו, אך כאן
טמון כל הפרדוקס; אם הגעת לראש הפירמידה החברתית (או קרוב
לראש), או אם יצרת ותרמת משהו שהממסד רואה אותו כשווה וכראוי
להיכלל בקאנון החברתי, הרי שבדרך כלל המחיר ששילמת (לעתים לפני
ההכרה ולרוב לאחריה) הוא ויתור על האותנטיות האישית, על הזעקה
הפנימית, על הסובייקטיבית החד צדדית של היחיד באשר הוא יחיד,
ואז קיבלנו את הבקבוק, אך בתוכו הפתק מחוק.

ב. המגנט של הרבים:
ובכן, איך זה קרה בעצם שמה שקורה ליחיד בחייו נותר כמשהו שלא
מעניין אף אחד בשיחה או במפגש? (זה נשמר בעיקר לשיחה על בעיות
אישיות עם אנשים קרובים מאוד או עם הפסיכותרפיסט). ואיך קרה
שמה שבעיקר עליו מדברים בשיחות מצויות הוא הפן החברתי בחייו
של האיש? איך קרה שהחברה פלשה לחיינו וכבשה את הבמה מידינו?
ובכן, משחר ילדותנו מופעל עלינו לחץ אדיר, לחץ להסתדר ולהיקלט
במסגרות חברתיות שונות. משדרים לנו שאם לא נצליח לתעל את
האנרגיות של מה שחי בנו כעצמיות לכיוון של השתלבות בתוך המסגרת
החברתית שבה אנו מוצאים עצמנו - זה יוביל אחרים למסקנה שמשהו
דפוק בנו.
בדרכים סמויות רבות מופעל עלינו מכבש לחצים אדיר מכיוון החברה;
לעזוב את מרכז הכובד האישי ולשים במקומו מרכז כובד חברתי
(מקצוע, לימודים, וכו'). והלחץ הזה הוא לא רק באשר לחשיבות
חייו של היחיד ביחס לחשיבות חיי החברה; הוא קיים בכל דבר כמעט
- הלחץ להיות כמו כולם, לא להיות שונה.
אחד ההסברים לכוחה האדיר של החברה בעיצוב ובהשפעה על חייו של
היחיד טמון בהבנה של מושג הנקרא 'קונפורמיות'.
זהו מושג הלקוח מתחום הביניים שבין סוציולוגיה לפסיכולוגיה
חברתית. והרי ההגדרה: קונפורמיות היא נטייתו של חבר בקבוצה
להיכנע ללחץ קבוצתי. קונפורמיות זו מביאה לעיוות בתפיסתו,
בשיפוטו ובהתנהגותו של היחיד.
אחת התולדות של העובדה שהאדם הוא חיה חברתית הינה שהוא חי במצב
של מתח (הדיאלקטיקה של אוטו ראנק) בין ערכים הקשורים ביחידות
לבין ערכים הקשורים בקבוצתיות. לחץ הקבוצה נועד לקרב אותו
לערכים החברתיים. לחץ זה גורם לאדם לשפוט, לחשוב ולהתנהג בדרך
שהקבוצה מצפה ממנו - דרך שאיננה תמיד תואמת, ולפעמים אף נוגדת,
את חוש הצדק הטבעי שלו, את מניעיו ואת הגיונו. הקבוצה, החברה
והממסד אכן נוטים להעדיף קונפורמיסטים על פני נונקונפורמיסטים.
בנסיבות הרגילות אנשים המפנים גב לגישה החברתית - חוזרים אליה
עד מהרה בגלל הלעג והביקורת של הסובבים אותם. (אחת הדרכים
לעקוף זאת היא מציאה של קבוצת שוליים שבה כולם נונקונפורמיסטים
ולמרבה הפרדוקס - שם, הקונפורמיות, בדרך כלל, עוד הרבה יותר
חזקה...).
שיקולי היחיד בקבוצה מונחים על ידי שני צרכים בסיסיים: א.
הצורך להיות צודק; ו-ב. הצורך להיות מקובל וחביב. ובשעה שיש
סתירה בין שתי המטרות (כשהאדם צודק מבחינתו האישית אך זה גורם
לו להיות לא פופולרי כתוצאה מכך) - על היחיד לבחור, ולעתים
קרובות יבחר היחיד בצורך להיות חביב ומקובל - וזוהי תופעת
הקונפורמיות.
החשש להיות יוצא דופן מפעיל על רוב בני האדם את הלחץ להתנהג על
פי הקו (הנורמה) המקובל על הקבוצה. חשש זה מושפע ממכלול של
גורמים, כשהרווח ביניהם הינו חוסר בטחון עצמי, שמקורו רגשי
(ילדות קשה) או מנטלי (חוסר התמצאות בנושאים מסוימים). חוסר
הביטחון יכול גם לנבוע מעימות עם סמכות כלשהי. והנטייה תהיה
לקבל את הצד של הגורם הסמכותי, גם אם הפקודות שלו נוגדות את
השיפוט העצמי ואת המוסר המקובל על האדם.
אז סיבה אחת לחוסר הביטחון המביא לקונפורמיות היא העמידה בפני
סמכות. סיבה נוספת קשורה למעמד החברתי של היחיד בחברה או
בקבוצה, שהרי מידת הקונפורמיות של יחידים בקבוצה נקבעת במידה
רבה על פי מעמדם החברתי בה; החברים הפופולריים יכולים להרשות
לעצמם להביע דעות מנוגדות לדעות הקבוצה ולא להיכנע ללחצים, עד
גבול מסוים. לעומתם החברים המבודדים והנדחים, הרוצים להיות
מקובלים בקבוצה, ייאלצו להיות קונפורמים יותר, בתקווה שכניעה
זו לקבוצה תהווה כרטיס כניסה לחברות בקבוצה (הקונפורמיות תגדל
ככל שצורך ההשתייכות של אותו יחיד יהא חזק יותר).
גם אנשים בעלי ההערכה עצמית נמוכה נוטים בדרך כלל להיכנע ללחץ
קבוצתי הרבה יותר מאלה שהערכתם העצמית גבוהה. כמו כן, מצליחנים
נוטים לקונפורמיות פחות מלאה מאשר אלה שהם בעלי היסטוריה של
כישלונות.
ישנם מצבים בהם מחליט הפרט לדבוק בגרסתו ובצדק האישי שלו, גם
אם צדק זה אינו עולה בקנה אחד עם הנורמה החברתית. מצב זה נקרא
נונקונפורמיות, שמוגדרת כחריגת הפרט מהתנהגות לפי נורמה חברתית
מקובלת.
בספרו "לדרוש אלוהים" (ידיעות אחרונות, 2002) מכנה ד"ר יאיר
כספי את הקונפורמים 'עובדי הנורמה'. בתחילת הפרק על עבודת
אלילים (עמ' 210) הוא כותב את הדברים הבאים: "עובדי הנורמה
מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר
שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת
לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים.
הפסיכיאטריה, שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על
הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי
הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי
המסגיר את ייחודם".
אחד מן החוקרים שבאמת הראה את כוחה המכריע של הקונפורמיות
בחיינו, הוא סלומון אש (1955-1956). במחקר שפורסם בשנת 1952,
רצה אש לבדוק עד כמה יושפעו נחקרים מדעותיהם של אנשים אחרים
כשהם מתבקשים להביע דעה בנושא מסוים. במחקר שלו הנחקרים התבקשו
להשוות אורך של קו מצויר עם אורכים של שלושה קווים מצוירים
אחרים, כשרק אחד מן הקווים שווה באורכו לקו הראשון. התשובה
הנכונה הייתה מאוד ברורה גם במבט השטחי ביותר. הוא הראה את
הקווים לקבוצה, בה כולם - למעט נשוא המחקר - היו 'סוכנים
שתולים' שלו והם אמרו את התשובה הלא נכונה; רק האחרון (שהיה
היחידי שלא היה 'שתול' של אש ועל כן חשב שהם אומרים את אשר הם
רואים וראה את הקווים רק לאחר שהאחרים כבר אמרו דעתם כביכול)
נטה בשליש מהמקרים (מההערכות של כל אלה שלא היו שתולים) להיכנע
לדעות של אנשים אחרים (שהביעו במכוון דעה לא נכונה ומנוגדת
למציאות). כאן צריך לקחת בחשבון כי ההבדל באורך הקווים היה
בולט ביותר. כמובן שהתמונה הופכת ליותר קונפורמית כשמדובר
באמונות ובדעות, בהן היחיד צריך להישען רק על משוכנעותו
הפנימית ולא על עדות פיזית ברורה. בניסוי אחר, של סטנלי
מילגרם, נחשפה העובדה כי אנשים רגילים נעשים קונפורמים לפקודות
הבאות מדמות סמכותית או לפקודות שמגובות בקונצנזוס קבוצתי,
אפילו כשהתוצאה יכולה להיות חמורה. המחקרים שלו מראים את הכוח
שיש לקונפורמיות, למשל בסיטואציות שבהן החיילים הנאצים ביצעו
פשעים נוראים, וטענתם הייתה שהם רק צייתו לפקודות.
חוקר אחר, פיליפ זימברדו, ערך בסטנפורד ב-1972 ניסוי שבו הוא
בחן קונפורמיות אצל סטודנטים שנתבקשו למלא תפקידי אסירים
וסוהרים. הניסוי הופסק באמצעו בגלל קונפורמיות יתר שלהם עם
התפקיד שהם מילאו; 'הסוהרים' הפכו לעריצים. ה'אסירים' סבלו
מדיכאון או מטראומה (למרות שהיו יכולים לעזוב מתי שרצו).
הניסוי הזה הוא מדהים כי המסכה הפכה לאישיות, התפקיד הפך לממלא
מקום לאדם עצמו, וזה מזכיר יותר מדי את האנשים בחיי היום-יום,
את הלהט ואת האמביציה לזכות בתפקיד, את חוסר האונים של אנשים
שמפוטרים ומאבדים את התפקיד, מה שמביא להבנה שבחברה שלנו
התפקיד הוא האדם, וזה לא האדם שמביא עצמו לתפקיד אלא התפקיד
שבא לחיות בחלל שבו יישותו של האיש הייתה אמורה לחיות.
מחקרים בתחום מראים גם כי ככל שמספר האנשים בחברה גדל
הקונפורמיות מתעצמת. ומדוע? הסיבה לכך היא שאנו תלויים יותר
באנשים הללו. ככל שיש סביבנו יותר אנשים כך הם שולטים על יותר
משאבים, וכך יש להם יותר כוח להרע לנו או לגרום לנו לטוב.
בדומה לכך, סביר יותר שנסכים עם דמות סמכותית מאשר שנסכים עם
דמות לא סמכותית, ומדוע? כי ככל שהאדם סמכותי יותר, כן אנו
יותר תלויים בו. יש הטוענים שהקונפורמיות משתנה בתקופות שונות
בחיים, למשל בגיל ההתבגרות הדבר החשוב ביותר הוא ללבוש בדיוק
אותם בגדים ולהשתמש באותם ביטויים כשאר הנערים והנערות. יש
תקופת חיים נוספת שלגביה נהוג לחשוב כי האנשים נוטים שוב
לקונפורמיות יתר, וזו הזקנה, אך מחקרים מוצאים שזה לא כך -
השוני דווקא גדל (כי אולי, היות שהם נפלטו מן החברה, הם כבר לא
כל כך זקוקים לה, והם יכולים לסגל לעצמם התנהגות אקסצנטרית).
שני דברים משפיעים על ההחלטה של הקונפורמיסטים ושל
הנונקונפורמיסטים לבחור בצד זה או אחר; האחד הוא תגמול ועונש
והשני שמירה על החופש האישי. הקונפורמים מוותרים על החופש
האישי לטובת התגמולים, ועל פי מחקרים זה תמיד רוב בני האדם.
והדוגמה הכי מפלצתית היא גרמניה הנאצית: מי שהתנגד לשואה
בגרמניה, היה לו יותר מה להפסיד (תגמולים) מאשר להרוויח (חופש
אישי). ונעשה על כך סרט שמבוסס על מקרה אמיתי בשם 'הנחשול'.
לעומתם, הנונוקונפורמיסטים בוחרים בחופש האישי ומוותרים על
התגמול. אך מתברר כי זה לא קורה בבת אחת; בתחילה הם מנסים
'להרוויח' תגמולים ולהימנע מעונשים ובו בזמן גם לשמור על החופש
שלהם כאאוטסיידרים, אך כשאין להם יותר את היכולת לשמור גם על
הקוטב של החופש האישי וגם על קוטב התגמולים - הם בוחרים בדרך
כלל בחופש האישי ומוותרים על התגמול האישי.

קונפורמיות היא כניעה ללחץ קבוצתי ובתוקף היותה כזאת היא שונה
מציות; בציות ההחלטה היא מודעת, ואילו בקונפורמיות זה מתבצע
לרוב באופן לא מודע כלל, כי האדם הקונפורמי בדרך כלל מספר
לעצמו סיפור שלא מציג אותו כנכנע ללחץ קבוצתי אלא כמי שפעל
מתוך קוד רציונלי.
שני פסיכולוגים חברתיים בארה"ב, ד"ר בארי קולינס וד"ר דיוויד
לוי, חקרו כיצד אנשים רואים את האדם שסוטה מן הנורמה - האדם
המתבדל, האדם שלא הולך עם דעת הרוב - ומצאו כי רוב האנשים לא
מתנגדים לכך שאדם יתנגד לדרך השלטת, רק שלא יעשה זאת בצורה
בוטה, שיבקש, שיסביר, אבל שלא יציג זאת כאולטימטום. ניסוי זה
מראה מה יחס החברה לנונקונפורמיסטים: מותר להם להיות
אאוטסיידרים אך לא מורדים; לסטות אולי מן הנורמה, אך לא לצאת
נגד. זה הכל עניין של סטאטוס: בעל הסטאטוס הנמוך - מבקש, בעל
הסטאטוס הגבוה - תובע ודורש.
דבר נוסף שעולה ברוב המחקרים הללו על קונפורמיות היה כי הכי
קשה לצאת נגד לבד. אם מישהו יצטרף למורד, אפילו אדם אחד, אזי
קיים סיכוי סביר שזה שהתנגד - יצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי.
ולכן רבים מבין הרוצים למרוד מנסים לכנס סביבם עוד בני אדם.
רוב האנשים, אם יידעו שיש מישהו (רצוי בעמדה בכירה) התומך
בדעתם החריגה ושידאג ל'מטריה' שתכסה עליהם מפני תוקפנות הרוב,
יצאו יותר בקלות נגד דברים שלא נראים להם.
אך חשוב להבין כי נונקונפורמיות שונה מעצמאות: בעוד
שבנונקונפורמיות (וכן בקונפורמיות) מרכז הכובד ונקודת
ההתייחסות הם הלחץ החברתי ('מה יגידו', 'מה יעשו לי אם' -
קונפורמיות) או ('אני דווקא לא אלך עם הרוב' - נונקונפורמיות);
הרי שבעצמאות - התגובה היא לפי שיפוטו ההגיוני או המוסרי של
האדם, בכל פעם מחדש, בלי קשר לשאלה אם שיפוט זה יהא דומה, שונה
או מנוגד ללחץ המופעל עליו באותה עת מן הקבוצה (או מבעל
סמכות).
הנונקונפורמיסט יוצא נגד, העצמאי לא יוצא נגד - הוא בעד דרכו
הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב. חוקר בשם ריצ'רד
קרצ'פילד (1955) מצא במחקר השוואתי בין אנשים קונפורמים ואנשים
עצמאיים, כי הקונפורמים היו פחות אינטליגנטים, יותר נוקשים,
מאוד ביקורתיים כלפי עצמם, נעדרי ספונטניות, יצירתיות
ומקוריות, הססניים בהחלטותיהם, מבולבלים ובלתי מסתגלים במצבי
לחץ, חסרי בגרות ביחסם עם הזולת ורגישים מאוד לביקורת. לעומתם,
אצל אלה שהם יותר עצמאיים ניכרות נטיות הנהגה, הם יעילים
ונוטלים יוזמה ואחריות, אינם נכנעים בקלות לדעת הזולת, מתנהגים
בטבעיות וסומכים על עצמם.

כך או כך, באופן כללי, נראה מן המחקרים כי החינוך הקיים ממש לא
מכשיר את האדם להחליט החלטה עצמאית ולהשתמש בנתונים לבד,
ואפילו להחליט מתוך 'אומץ מוסרי', אלא בעיקר מכשיר אותו לוותר
על כושר השיפוט שלו למען התאם עצמו לחשיבה המקובלת. התרבות
שלנו מלמדת אותנו להאמין כי מותר לחלוק ולצאת נגד ולהגיד דעה,
גם אם היא שונה, אך הדבר פשוט לא נכון וגם אינו תואם ממצאים
מדעיים. למעשה, הבעת עמדה שלא הולכת עם הקונצנזוס היא בגדר
מותרות בחברה שלנו. (אפשר לעשות זאת בעיקר אם מאחורי בעל הדעה
החריגה עומד לובי חזק, מבחינה כמותית או מבחינה כספית.)
בחברה זו קשה מאוד לא להיות קונפורמים. האפשרויות העומדות בפני
אדם ההולך נגד התלם ונגד הדעות המקובלות, הן בדרך כלל לא
נעימות וקשות. בתחילה התגובות לגישה חריגה הן ניסיון לגרום
לשינוי הדעה החריגה, ואם זה לא יעבוד - הסוטה מן הנורמה יקבל
דחייה, חרם, התעלמות ובמקרים יותר קיצוניים יאיימו עליו
באלימות. ואין המדובר בהכרח בתגובה על דעות חתרניות או
שליליות, אלא סתם על דעות שלא הולכות עם מה שמקובל. למשל איך
לחנך, או איך להגיב לבגידה בנישואין, או מה אומרים בסיטואציות
מסוימות וכו'. ונראה כי בדרך כלל החשש מתגובות אלו מופנם אצל
היחיד עד כדי כך, שהתנהגותו האישית בסיטואציות הנ"ל ואחרות
תתרחש בהתאם לנורמה שהיתר היו מצפים ממנו להתנהג. יש פה
דומיננטיות עצומה של קבוצת השייכות.
אז האינדוקטרינציה הזו עובדת? הרי לרוב זה עובד על הרוב ללא
חרמות ועונשים? ובכן, זה קורה בדרכים רבות וסמויות. למשל,
כשאנשים נפגשים, אחת ממטרות השיחה היא לחזק את הדעות שכבר
רווחות בקבוצה על ידי סיפורים שאחד מספר לשני, שזוכים לאישור
חיובי, אישור שאומר שאכן הקוד שהנחה את האדם לפעול כך היה
נכון. אך אם בשיחה עולה נושא שקוד ההתנהגות בו שונה ממה שמקובל
בקבוצה, הרי שהשומע חש מחויב 'לתקן', להביע הסתייגות ו'להחזיר
לתלם' את ה'סוטה' מן הנורמה. לכל קבוצה כמובן הנורמה שלה ולכל
קבוצה הדרכים שלה לשדר לחורג שהוא מחוץ לקונצנזוס. למשל בשיחה
בין שני פסיכולוגים, כל אחד מהם חייב לכרות אוזן ולהשגיח שלא
ייאמרו דברים שסותרים אמונות המקובלות במגזר ששניהם משתייכים
אליו. למשל, אם אחד מהם יבטא כעס חזק כנגד משהו, אולי עוול
שנעשה לו, קרוב לוודאי שהידיד ירצין, יקדיר פנים ויציע לאיש
שיחו לבדוק מה בתוכו מרגיש מאוים, מה גורם לו לבטא כעס, לבדוק
את עצמו. וזאת מכיוון שבמגזר ששניהם שייכים אליו ביטויי הכעס
הם משהו שפסיכולוגים לא מרשים לעצמם האחד עם השני, ולא יעזור
לאיש שיחו ההסבר, שיש לו סיבה לכעס. שהרי הנורמה הרווחת בקרבם
היא שפסיכולוגים, בינם לבין עצמם, אמורים 'לטפל' בכעסים שלהם,
ואם הם מביעים כעס - הם עוברים כאן על חוקי המשחק. עם זאת,
מובן כי דוגמה זו אינה מחייבת בהכרח את כל הפסיכולוגים, כי
תלוי היכן עבר הפסיכולוג 'המתרעם' את ההכשרה ולאיזו קבוצה הוא
שייך בתוך הפסיכולוגיה, אך זו דוגמה. דוגמה נוספת היא שבשיחה
עם איש העידן החדש אסור לעודד הבעה של פחדים או ייאוש, כי כאן
שולטת האמונה, כי אם תרשה זאת לעצמך - זה מה שיקרה לך. ואתה
חייב לדעת לא לוותר לייאוש, למשל, ורק להראות שמחה, כי אם כך
תעשה אז רק שמחה תהא מנת חלקך. וצריך להדגיש, ראשית, כי הבעיה
אינה עם עצם הדעה או האמונה, של מה שאסור ומה מותר, אלא
הטירניות וחוסר הסובלנות של חברי קבוצת שייכות מסוימת עם דעות
שאינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל בקבוצת השייכות שלהם.
ושנית, מאוד קשה לאתר את ההחזרה הזאת לתלם, שמתבצעת על ידי חבר
קבוצה לגבי מי שחרג מנורמה מקובלת, כי לרוב, כאמור, זה נעשה
בדרך נעימה, אגבית ומאוד סמויה. כך שקשה למי שחרג להצביע בדיוק
על ניסיון לאינדוקטרינציה, אך זה מגיע להיכן שזה צריך להגיע
ועובד היטב, וכאמור, לרוב, ללא צורך בהתייחסות חיצונית
ופורמלית כלשהי.
וכך עולה כי רוב האנשים אינם מגיעים לכלל חיפוש ומציאה של דעות
שמתאימות להם אישית, אלא הם עוסקים בעיקר ב'יישור קו' עם הדעות
המקובלות במגזר שאליו הם משתייכים.

"הבעיה הגדולה באשר לקונפורמיות נעוצה פחות בעצם קיומו ויותר
בכך שהמעבר מדעת יחיד לדעת רוב כמעט תמיד מלווה במעבר ממכנה
משותף גבוה למכנה משותף נמוך."
גזה פליישר