זה כמו פצצה מתקתקת.
זאת שכולם מחכים שתתפוצץ, וכשהיא כמעט מתפוצצת כולם אומרים:
"הנה, התחלנו".
אבל כשהיא מתפוצצת באמת, אף אחד לא יודע באמת מה לעשות עם
עצמו. כל אחד חותך לכיוון שלו, יושבים מהרהרים משחקים במחשב,
אני? אני כותבת.
"מה את, שטן מהלך על שתיים?" הוא צעק, ושבר את הטלפון על
הרצפה.
היא קמה והלכה משם כמו רוח סערה, צעקה - "תתבייש לך!" ונכנסה
במהירות לשירותים.
פתחתי את הדלת. ראיתי עיניים אדומות והמון מים על הפנים. כאילו
היא זרקה גלון מים על הפרצוף שלא אראה שהיא בוכה. ניגבה את
הפנים בעדינות ויצאה משם, ישירות למחשב.
הלכתי לחדר, שתקתי, חשבתי. קמתי, זרקתי דברים, חזרתי לשבת,
והתחלתי לכתוב. שטן מהלך על שתיים? תראו מי שמדבר!
לוציפר פתח את הפה גדול שלו! זה לא כל כך משנה מה אני חושבת
עליו, כי הוא לא הנושא, היא כן. למה היא לא קמה והולכת? מה היא
לא מבינה שאין עתיד בקשר הזה? למה היא לא אומרת לו שזהו,
שנגמר? אני בחיים לא אהיה כמוהם. הרי כבר נגמרה להם האהבה. הם
לא יודעים שלא משנה כמה חזק תחזיקו בספינה בסוף היא תמיד תשקע,
כל השנים של הויכוחים האינסופיים, ההליכות מהבית, החזרות
המלוקקות. אני שונאת אתכם!!! אתם הורסים לי את החיים! הם
טוענים ש"טובת הילד" זו הסיבה שהם נשארים ביחד. בולשיט. אני לא
רואה פה שום טובה, אני רק סובלת מהמצב!
פעם הוא שבר דלת בגלל עצבים. שלא תבינו לא נכון, הוא אף פעם לא
הכה אותה, או אותנו, אבל אני מאמינה שאם פעם אחת הוא יגיע
לפיוז הוא יהיה מסוגל.
לפעמים אני מדמיינת איך יום אחד היא פשוט באה אליו עם מסמך
גירושים ואומרת לו, "זהו זה, נגמר, תעזוב את הבית." אבל היא
בחיים לא תעשה את זה, ואז הם יתעוררו עוד 17 שנה, יסתכלו אחד
על השני ויגידו "אני לא מאמין/ה שלא התגרשנו כשיכולנו, כשהיינו
צעירים ויכולנו עוד להפיק משהו מהחיים בנפרד, עכשיו מה הטעם?"
ואז הם ייגמרו כמו סבא וסבתא, היא בבית אבות משברון לב, והוא
אינפנטיל שחי לבד כמו כלב, לא משנה שזה יגיע לו אם זה יקרה,
וזה לא שזה מגיע לה, כי היא בן-אדם טוב שהחיים שלו התמוטטו
בגלל מחלה, ומוות במשפחה ועוד אסונות שכאלה, והוא הורס לה את
החיים, מגיע לה כל כך הרבה יותר ממנו!
כן אמא, מגיע לך יותר ממנו! אבל את בחיים לא תביני את זה, והוא
בחיים לא יילך! זה בחיים לא ייגמר.
ולי נהרס עוד סוף שבוע... |