כשיעלי הלכה אני הפכתי את הרצפה למחבתות שרופות בתחושת הפספוס
שלי, ואף יעלי לא אכלה ממני יותר.
מתי מזמן, אני אומרת, מתי מזמן. אתם רואים את החור ההוא בדלת?
זה אני עשיתי, אחרי שיעלי נחנקה בשמיכות ואמרה שהיא לא יכולה
נגדי יותר, שהיא כנועה מרוב אהבה; אז עכשיו אני מתה, ואף יעלי
לא אוכלת ממני יותר, אף לא יעלי אחת, ועל הצלחות הריקות במטבח
הפנים הרכות שלה עוד נמצאות, והעפעפיים הכבדים צובעים את
הקרמיקה בבז' מזויין.

את האוטובוסים היא שרדה יפה. כשהיא עוד נסעה אלי באוטובוסים
היא לא חשבה: "אוי, אני כנועה מרוב אהבה", לא; יעלי הייתה
הראשונה להתיישב והראשונה לחייך, הראשונה להמיס את החלון
בשפתיים המתוחות שלה. חורים בדלתות עוד לא היו, ואני ריצפתי
שבילים צרים בזהירות שלי. גם היו לנו ילדים, לי וליעלי, יפים
כי של יעלי, ואוהבים אותה כי הם שלי.
אחר-כך גירדתי שאריות אחרונות מהארוחה הקרה.
יעלי נפלה לבארות ונחבטה באבן, נאחזה בחבל האכזרי ומשתה את
עצמה מעלה. בלמעלה, הידיים שלה כבר התקלפו והשמש בפנים שלי גם,
ואת האדמה שצמחה מהדישון שלה רמסנו.

יעלי ניפצה על ראשה מראות מלוכלכות כאלה, "תראי", היא אמרה,
"תראי כל מה שאני רואה," ואיך אני אף פעם לא ראיתי. יעלי
התעקשה על הזבובים והעץ הגדוע ואני אמרתי לה ש"יעלי, תראי, זאת
בכלל רק מראה".
אנחנו גילינו אמריקות כאלה בעיניים, פעם אחת כשישבנו בגבעה
שמפנה לכולם את הגב, ויעלי מצאה באישונים שלי חרציות. הצינורות
המקולקלים שלי רצו לבכות לה את כל השמיים החוצה, והיא בטח לא
חשבה בכלל, אבל יעלי, את יודעת מה זה עלה כותרת שלם בשבילי,
ואת יודעת מה זה כשאת מפזרת חתיכות של העין שלך עלי.

אבל יעלי לא ידעה מספיק טוב והלכה, והדלתות נפערו למפלצות
במחסנים של הפלאפל בפתח-תקווה, וכל הסירים שבעולם לא הצליחו
להחיות את המטבח שלי יותר.