המחנק בגרון ("עפיץ", היית אומר, "כמו גרגירי חול רווי אבץ
שמשליכה זרוע שלוחת רסן לעבר הריאות שלי הצמאות למים")
רגע לפני ש
בנות נח של הספינה
התועה שלך, זו שעגנתי
עליה לעת מצוא
נכנסות להטיל מים
בפיסת הקרקע שאני שבה אליה
כחניה בין ספינות טרופות
טורפות
מתחלף בלאות, כמו
הבנה. הקלה רועמת, התאמה סתומה
שלי לפליטי אושו, כפי שהוגת הפתח
שלך מכנה אותם, זרועות ורגליים פסוקות
נושמות ביעף אוויר זול
וחם, חם בדשא בבית יהושע
חם ומחניק
פינות שמקבצות יחד לשטיחים
שהפליטים הקמוטים ההם, זרועי ברק רענן
הניבט מצוואר צעיר שאינו נגמר
יכולים להניף כמו דגלים של
ניצחון על גבעה רמה
וודקה, פשטידת בצל, קרבות כלבים
וסיגריות
העשן שלכם נישא ברוח
מזגג את העפעפיים שלי
שהם שווי ערך לסממן
סימבולי של גוף שרוצה להניח
ראש על כתף
ששקט נפשי זולג ממנה לעבר הברכיים
ולהיאנח ברוגע שהנה,
הגעתי הביתה אבל
הבית נראה רחוק יותר
ויותר ככל שתל-אביב מתקרבת
כמה שאנסה לברוח ממך
את תגיעי לך לפאתי הישובים
למרכז המושבים
אורבנית, אפרורית וזורחת
וג'ף באקלי שוחה בתמזה, או בלגונה הכחולה
בשפך מים זה או אחר
מטביע כמעט כמו תל-אביב
פליטי אושו
רוברט השמן
וחבורת הבורגנים שבלי היכר ידעתי
שאליהם אני לא שייכת
שמקיפים אותי מכל עבר
אני
חשופה
והמיטה שלי, סימטרית להחריד
הקיר המקפיא כמו שומר על צביון
הסידור
בנות היענה המשקיפות מעבר למדף העליון
העיניים שבוהות בחלל העמום כמו
מצפות לרעש האיתן שהדממה הזו מייצרת בין השורות
הניבטות מעיתוני היצירה הזולים
שקוראים חיילים שמכירים וסבתאות שמתגאות
בפיסת מציאות שנרקמת ורק מייצג
מה שלעולם לא יחזור
המרתון התל-אביבי הזה
הרוברט
הגשר הרעוע והאיתן כל-כך
כמו הלו"ז השבועי
שאתה קובע, בין צעד לצעד לנפילה פוטנציאלית
היישר לכביש הרטוב הזה,
שעליתי עליו רק לפני שבוע
כשחצי שעת שינה באמתחתי
עיניים בורקות ואדרנלין בנבכי מה שנשאר לי מהנפש
מצלצלת לכל מכירי מודיעה,
סמוקה ומרוגשת, שהנה,
הטרופה חנתה שוב
פעם
יש לי איש
גם אורלי פרל שרה פרלמוטר
שבין אם תודו
אתה והמינרוות הזולות שלך בדמות גגות רעפים
מצהיבים, מטים ליפול
היא המוזה, והיא ההשראה והיא הזהות שגנבתם
סע, סע לפריז, רוץ לאיסלנד או פינלנד
נישות ירוקות-עד בסיני הרטובה של לחות
או למוקדי בועות
תשאיר אותי כאן
מלאה תקוות, אשליות
שנגוזו
בת יענה שכיחה
טומנת ראש בקיר, בארון, בעיתון שלי האחרון
קרדיט, קרדיט יציל את כולנו.
25.2.06 |
