מתחיל ללכת  ומחפש את שלושת הדברים הנפלאים אשר קיימים
בעולמנו.

רואה את אכזבה,
שואל:
"היכן אחיך האושר ?"
ענתה:
"מעבר לפינה ממש, תלך ישר ותפנה ימינה."
אני הולך לפי כיוונה ולא רואה מאומה מלבד העצב.
שואל:
"ראית במקרה את האושר ?"
ענה:
"לא!" ושאל: "אתה לא אמור לחפש את השמחה ?"
עניתי:
"ברור שכן, אך רציתי קודם את האושר, כך האכזבה כיוונה אותי,
היא אמרה לי שהאושר נמצא פה,  ולכן הגעתי אליך."
העצב כיוון אותי לשמחה: "תפנה בצומת הבאה שמאלה, תמשיך ישר
ויכול להיות שתמצא את השמחה".
כמובן שהלכתי לפי כיוונו, ושוב, איני מוצא לא את האושר ולא את
השמחה.
במקום לפגוש באושר ובשמחה אני פוגש באהבה.
שאלה אותי:  
"מה אתה עושה כאן ?"
עניתי:  
"מחפש את האושר ואת השמחה."
אהבה עונה: "מצאת אותי", ומחייכת חיוך עדין ...
"כן, אבל אני לא מעוניין רק באהבה. אני רוצה גם אותך וגם את
האושר ואת השמחה יחד, אחרת מה זה שווה להיות מאוהב ?"
ענתה:
"אתה צודק, הלוואי והעולם שלנו היה כה פשוט. אושר, שמחה ואני
תמיד מגיעים ביחד. אז אם מצאת אותי אז איך לא מצאת את השאר?"

כאשר התחלתי להבין למה בדיוק האהבה מתכוונת, אמרה לי שהיא
חייבת לזוז.

היום במבט לאחור ועם הכרה עם אנשים, למדתי שעם האושר, השמחה
והאהבה, תמיד תגיע אכזבה.
צר לי שאני חייב להתחיל לחפש אותם שוב, בדיוק לאחר שאני מוצא
אותם...