New Stage - Go To Main Page


  1. פרולוג. דם חדש





"כאן, רבותיי, אנחנו רואים את האזוב שבקיר. את הכלב החי שטוב
לו" ("טיול מודרך", דן פגיס).


מוקדם מדי למדו לקרוא את הכתב הנורא על הקיר. לקרוא ולכתוב
על קירות אחרים. והמשתה נמשך בדממה" ("בכל חומרת הרחמים",
יהודה עמיחי).






ליאור, אתמול ניעורתי. זה לרוב בלשון אתמול  משום שאני זקוקה
לו, לזמן להתבשר, למולל את השפיץ של הפוך. לגעת בדופן חלון
הזכוכית משל הייתה האצבע גולם במעגל אדים. לשאוב פירורים
מהשטיח, לנחות ברכות, בראווה עיוורת, לידום.
זה בא אליי, ליאור, משק כנפיים מהיר, מעורר, מעוור. כמו לראות
גוויה ולהכיר, כאשר המשקע יורד והחיוך נעשה אצילי. כמו רוח
פרצים שורקת, כזו שמסמרת ברווז והופכת נימים לכוויות של אבק
שאינו עוד. עמו ציוץ ציפורים מסמא בבוקרו של יום. כך זה בא
אליי - כעת
אתה רשאי לעבור מחסומים, לדפוק כרטיס בגדר שישי בבוקר בילעין,
לבקר, להתדפק על דלת אוחז בזר חרציות, כאשר מי שחבק בי עירום
עומד במפתן, מתפכח, פוקח עיניים בעוד ששד שמאלי מציץ מבין
חולצתי בת העשרה, ואני מאחוריו. שני גופים עירומים במרחב, האחד
יותר מואץ דופק מקודמו. סקס לא היה בבוקר ההוא. לא נכנסת לקפה.
אולי אז נחקק הגבול האחרון; אתה רשאי לדפוק מסמר, ערבי, תובנה,
נאד, שיהוק פוסט ליל נדודים, סטירה רכה כשם שאהבת להליט את
הרוחות.
מעתה תוכל להסיט עפעף ירוק, להירדם בטן חלקה לבטן חלקה, לנסוע
לכפר בלום, לפנצ'ר קיאק של אבא של כי אבות הם טאבו שנועד
להיגרס דק כמו בשר טחון, לפרוט סי במול באצבעות קשות, להגות
אמאמיהמאמאמיהמאיה או יעל, אתה יכול. בתום, בזיגוג מופתי מבלי
לדרוך על הקווים לחלום אותה, רק אותה, להסיר אשם להתנער רחמים
כמו כלבלב אחרי שפרץ בלתי רצוני; אתה יכול כעת לחדול מחיפוש
בין כורסאות ברכבת בין מבטים שזלגו לחריצי זמן, אין צורך לחפש
תגיות כחולות וחלל שבין מילים בינות קוי אוטובוס למודי
אוטוסרדות שגומרים (בשעטה, באנחה קטועה, נשימות קצובות, לחות
צורבת) בהר דוב. תוכל לדרוס רגל במעוז חיילי המטה, שם, שלא כמו
בקני הדבורים למודי החצץ לא מחלקים עיתונים, זהו לא המקום
לפריבילגיות. אתה יכול, ליאור, לרקוד עד אור כלות מות תום
הבוקר. לכשתשוב אל אמא קטבים וניקוטין וכביסה רכה בריח
לימונים, אתה יכול להשתרע פרקדן על המיטה, לדחוף אותה כאמתלה
לגעת, במקונדסת המבט, אלים ומשתובב. גם לשלוח אצבעות תוכל, לא
בהיסוס, לנטוע (ניצנים ברכות). אל תיתן לה להרגיש זרה, ליאור.
די, אין בזה צורך יותר. היא קולקטיב מייצג של הסוכר החום
שממתין לימוס קרמל מלוח מחוץ לקדירה שאני בחשתי בה, ואתה
תיבלת, אתה הרי יודע.
מעתה, אתה יכול ללטף שיער למש"קית ת"ש בין נערים אפופי דוגמא
אישית וזיק נעורים געגוע למחסה, לנשוף לעבר גו עירום מנומש עד
שתתמוסס לרצפה המריקה, אתה יכול, ליאור לפסק רגליים לאחוז
בידיים נוקשות מצדי גופה הצהוב ודואב, מפרכס פרקדן מימי. אתה
יכול להטיל מטבע ולכתוב. רן אולי ילחין את זה, יופיע בהרכב
נעורים אפוץ תקווה על גגות תל אביב. עכשיו אילוצים, הוא קצת
עסוק בין שאיפה למציצת חמציץ, אבל הזוטות מהסוג הזה מעולם לא
הטרידו אותך. אני הרי יודעת. הגינה מחוץ לדירתה של אמא נאה
נעה, היא נעמה בינות קיץ; אתה יכול לתמלל לנשוף לייצר ידנית
עורפית חגיגית ילדים גמלי שלמה ורודים נטולי עמוד שדרה, כאלה
שירוצו בין רגליים מתקלפות על צוקי בית ינאי. תוכל להחנות את
המשפחתית הצרה מלכיל חיות שלך אצל משפחת אטלס, יש שם קבב רומני
מצוין בשבתות, גם בריזה; תוכל מעתה לשכור את הדירה שאמא תואר
ראשון בספרות קדם מהפך אוטוסטרדות כדורים אדומים וורודים
ירוקים כחולים כמו ענן בצורת חיוך מה-נהיה סרקזם רקוב שיניים
כמו חיך חשוף נרעד דיפרסי יא אלוהינו, אדוניי אחד. של נעליך
מעל רגליך, כי מספיקה משוגעת אחת וילד . אל לך ליאור למהר אני
לא רוצה בך יותר. ער


  2. התפכחות





"לגורי חיות יש מבט שתוי. כך את" ("שיר לבתי", אריה זקס).


"לא אור השמש ולא בבואתו החיוורת שבירח מגלים בהם דבר חדש.
ולא הגאות והשפל משנים" ("ויישאר לעולם, אחרי שנפליג לדרך",
אורציון ברתנא).
.




אנקדוטה: לימור סיפרה בזמנו, שכאשר ישבה בקליניקה, שלובת
רגליים, ספונה במעמקי התודעה הפסיכונוירוטית, הסבה הד"ר את
תשומת לבה לבחירת המילים המודעת במסווה, שנקטה בה. היא אמרה
לזה שעזבה, "קח את הסכין", כך אמרה. "וסובב אותה, 360 מעלות
בדיוק. לא מעלה אחת יותר. עד לאותה נקודה. שלא תהסס. כך לא
תחשוד שעשית צעד אחד קדימה, או שניים אחורה, תחזור לאותה
נקודה. אלא שכמו קליע, הסכין הסובבת תחתוך בבשר החי. באותה
נקודה תיוותר, ותותיר מאחוריך סימנים". יומיים לפני כן, ניסתה
טארוט. היא הסבירה לי, לוגמת קפה שחור, כי כשמכירים בו, בזיק
הנגוע, יש צורך בתקיפה מאסיבית מכל הכיוונים. המאגי והריאלי.
נשכתי את לשוני. היא נכוותה.

בזה הזכרת לו את אמו המתה, אמרה לה. ולימור, מבולבלת, ניסתה
להסיר מעליה אחריות. מה פרויד היה אומר, ומה מארקס. "לעתים",
אמרה, "אני פשוט אומרת. ככה מרגיש".

לימור והעוף שבחרה, ניהלו מערכת יחסים בלתי מחייבת. כך היא
בקשה שאתייחס אליה, כבלתי מחייבת. הם היו חובקים אחד את זרועות
השניה, מערסלים. בבקרים הייתה מתעוררת ומעכסת לכיוון הדלת.
כריות הבהונות שלה כאבו בצהריים, דרך קבע. כאילו הצעדים הם
שהרגישו מרומים לנוכח ההדממה שנקטו לפיה.  לא הייתה שם משיכה
בין שתי הגבעות ההן שהיינו, הוא נהג להדגיש בפניה. חבר ורע
עבורה, כמו גם איש שחדר בנקודות שקודמיו ניסו, רק מתוך מטרה
להותיר סימן וללכת. זה המעט שהסכימה להודות בו. הוא ביקש
להשאר, לא מוגדר, לא באופן הנורמטיבי. קודמו היה מורה הנהיגה
שלה. איש עם תיק, כך אמרה. כרס, ילד, והסכם גירושים. הוא היה
מלווה בריבית, כך אמרה, בגילם, קרחת היא סממן לתסביך גדלות.
רציתי ללבוש זית ללא קרום גמלוני שישווה להליכת המארינס שלי
דוק של גמל שלמה, היא חשבה אז. היום דעתה שונה.
לימור נטשה את הקן שלהם, את מבצעי הדי-וי-די שנהגו לקטוף כמו
תפוחים בשלים, את צעידות הערב שכוננו כמסורת. גם את השיחות
העוקצניות, שהותירו קצות חוט בצבעי פסטל היא זנחה מאחוריה. היא
סברה שכפי שלא נהג לשחק משחקים, למלל, ליילל, גם לייחל, כן, כך
גם לא תישאר כאשר נטאשה מגיעה. נטאשה הייתה עלמה שחגגה
תשעה-עשר חורפים בסתיו שעבר, למדה עיצוב בעיר אורבנית שאזרחיה
נהגו לקבוע שעות לרקיחת תה. עתה, משבאה לארץ הקודש, חייכה
מרירות, ומניעיה סותרים היו. הוא ערסל אותה, העוף, בזרועותיו
השדופות, וקרא לה ילדות. גיא בעצמו איבד את אמו בסתיו ההוא.
אמרו שטבעה באמבט. אחותו, שאיתרה טביעות מימיות מהמטבח לחצר,
ומהחצר לדלת בית הכסא, עצמה את עיניה כשנוחה לראות את אמה
שרועה על גבה ושקית ניילון על ראשה. עשר שנים לאחר מכן, תגיד
לבתה של הד"ר, אסמכתא מבית הייצור של אוניברסיטת העיר הגדולה
תלויה על קיר הקליניקה התל אביבית, כי חשבה אז, באותם צהריים,
שישנן דרכים פחות מלודרמטיות לטמון ראש בחול. האם הותירה מכתב
לעוף ולאחות התמהה. לאב לא השאירה דבר. גם שני האחים הנותרים
לא זכו בפרידה הולמת. ואולי כך היה עדיף.





עדי הסבה את תשומת ליבי למשקפיים שקבע לה האופטימטריסט בתודעת
הילדות. היא חשבה שכך עדיף, ובקשה מסגרת וורודה. כאשר לי'קה
הלבישה אותה בחצאית, בקשה שתחשוף רגליים, כי בגילה עוד ניתן,
חולצת מגף חורפי לטובת סנדלי אצבע תנ"כיות. אני סגרתי את דלת
בית הכסא, והסטתי קווצת שיער לאחור. במקום מסוים, ידעתי
שהפגישה תתקיים, וכי עליי להיות מוכנה. נסענו לחוף. לי'קה
נהגה, אחזתי בידה. קול לא נשמע בנסיעה שלא ארכה זמן רב, רק
הנקישות הקצובות של הנדל התנ"כי על "הזונות העצובות שלי", שנח
על הרצפה. ואולי כאלו היינו. היא מצצה אצבעה, כך ראיתי מבעד
למראה מעל ראשנו, וקבעה שזהו יום חם. אלא שגשם החל מטפטף,
לפרקים. חלצנו סנדלים, כולנו, ויצאנו לצוק. לי'קה אחזה בידה
האחת של אחותה ישירת המבט, בידה השנייה עדי אחזה בבקבוק. אני
הנחתי אותו בתיק, ואחזתי בידה השנייה. ידעתי שעדיפה השייכות על
פני האינדיבידואליזם. חלפנו על פניך, מחליף כדור במבט, קולות
המטקות כמעט ושיוו לסיטואציה את קול הקוקיה המלווה אותי
בלילות. שעון החול המשיך להראות אותותיו. לא עצרתי, יודעת
שלהקת הנשרים מאחוריך הבחינה בטרף הקל שהדיף ניחוח נעורים.
שתי חצאיות מתנפנות בצחנת החוף, משקפיים וורודים ומבט פוזל
ביניהן. חשבתי קלישאה, ויומרה, מתוך ניסיון להקל על הפער בין
מה שהיה לבין מה שיהיה. ליקה חייכה בתבונה, אמרה שכלבים וילדים
מושכים את תשומת הלב של הנשרים המריירים תחושת החמצה, שהיו.
כשישבנו, לאחר שהממשוקפת הקטנה בנתה ארמון בחול, התבוננתי בה.
גם בו התבוננתי, המפזז כדורים, בזווית העין. שאלתי אותה, רכה
וחמוצה כשם שהייתה בגילה הצעיר, אם השיזוף רווי הסטרואידים
שקפץ לצידנו נאה בעיניה. ילדה בת 3. ליקה זעמה, מתריסה
שהגזמתי, אך אני הייתי בשלי. זה גיל נטול פילטרים, צריך לתפוס
בתבונות הללו לפני שהגאות תשטוף אותן. השמש החלה שוקעת. "את
רוצה להתחתן איתו?", עדי שאלה פרקטיקה. ואני הנהנתי לשלילה,
מפנה אצבע מאשימה לעבר העוף רווי הפיגמנטים הוורודים שהיית,
מורה לה כי אתה נושא את זרעי ילדיי. מי, זה? - שאלה. ואני
אחזתי באצבעה הזעירה, בידי, כיוונתי כמו מטח תותחים רועם בין
עיניך. בדיוק שם, בעין השלישית שזיהתה את הגב הבוער שלי, קורס,
חוליה חולהי מאחוריך. בנקודה בה הבטת בי אתה. עין שלישית בין
שתיים שבוהות לעבר הים.

שעה קלה לאחר מכן, קצף החל לכסות את רגלינו. דם הגילוח נצץ זעם
עצור. מלח הקל על הסערה הממאנת להגיע. מי לגאות ומי לשפל. עדי
החלה לזלוג, מסבירה שלא מנומס להצביע. מתמוגגת צער, מפנימה
מסקנות. רודפת אחר מדוזות, תוהה מי מהן זולגת יותר. המבט
שקראתי תיגר לעברך, הציג את להקת הרומסים עוזבת. לגמת ארוכות
מהנוזל ההוא, וידעתי שהו, זהו הרגע. טיפה זלגה, פייד אין, פייד
אאוט, מהסנטר שעלה מעלה, מביט אחורה לעבר הצוק שידעת בלילות
שחלפו. ניצלתי את הרגע לברר, האם תחלוף, או שתסור להראות
ולראות: כך לי'קה כינתה את הסיטואציה. לשם כך הסבירה לי
שהגענו. לילה קודם לכן ניסתה לערסל את זרועותיי בזרועות סוכן
ביטוח ממושקף, שהבטיח לי אלכוהול וקרקע בטוחה. קראתי לעבור,
מצטחקת, שנאני זקוקה למעט פחות. רק גשם. לי'קה זעמה ששליט העמק
מציע לי את חצי המלכות ואני מפנה לו גב. הסברתי לה שתקרא
אינטרסים, מודיעה לו שיחסי ציבור הם לא מנת חלקו של העיתון
הזה. ליקה הניחה שתחלוף, ליאור; אני הימרתי שלא. הדופק החל
להאיץ, ליאור, כפי שהגדרת אתה כשישבנו לחתום תקופה, והתבדנו.
שוב. התחלתי לחוות את ההרמוניה הקבועה, גלי חום, קור, אודם
בלחיים. הסדרתי נשימות קצובות, כשם שלמדתי. עדי החלה זועקת.
"הנה הוא בא לקחת אותי לצוק, כי הצבעתי לעברו", היא מחתה את
ידיה נוטפות חול ים, זפת, ורוק ילדות בפניה והחלה רצה לעבר
המים. הגעת, בטענה שבאת לומר שלום. מבט מצטחק בעיניך. ספרת
שנפלא, וטרחת לציין שהכל. האף הקונדסי והסנטר החנוט שאחזת
בלילות בהם לא הייתי, לא עיטרו את הצל שלך. היא לבטח כתבה. או
ניגבה ביקורת בדפי עיתון. הסטתי את מבטי לעבר ארמון החול
המתבוסס קצף, ושפל, מסרבת לענות לך, שואל לשלומי. צעדת משם,
אפילו לא טרחתי לקום לעברך. לי'קה לא הספיקה לתפוס את המבט
הוורוד הפוזל. נותרתי לבד, כששתיהן נעלמו באופק המימי. התחלתי
לרוץ לעברך, אחוזת אמוק. קוראת לך שתעצור, אם פעם היינו
מתבדחים שזהו תיאטרון האבסורד בהתגלמותו, אז הפעם לא הייתה בזה
טיפת מלודרמה, בעיקר גיחוך פתטי. אבל לא יכולתי לעצור בעד
עצמי, להתפשר על עוד חצי שנה בסופה אתקל בך במקרה לצד אוהל
אקראי בבסיס למוד אבק (זו הייתה התפאורה המדוייקת, כששכבתם
לי'קה ואתה פרקדן במדבר יהודה, מדי ב' לגופכם, נשק
וסיגריה.שבוע בדיוק לאחר המפגש הזה. יש דברים שנועדו להשאר כמו
דפים מקשוקשים, כמו מתמטיקה). אז האשה שתערסל כבר תמתין לך
בבית, רחמנא ליצלן, ואני, מה אתי, אז רצתי.
תמיד ידעתי לתפוס ברוח בכף יד אחת, להיאחז בדינמיקה. גלי החום
השתדרגו לזיעה קרה.  המלח צרב מסביב לבשר החרוך בין אצבעותיי.
העברת אצבע קרה על זרועי, לא מערסל, לא נוגע. כשם היית נגוע.
מחבק ומרפה באחת, צעדת משם. מסב מבט אחרון לאחור.





אתמול, תהיתי. האם ניתן להרגיש ברגע ההתחרות שאירוע מכונן. הוא
אז כשזוג הרומנים נטל את ידי בידך, חוויתי תחושת החמצה בירוק.
לא זה כך תיארתי לי. לא חשבתי שכך אחבר שברים לכדי חרס אחד
שלם. אולם מהר מאד החרס הפך לבזלת, ואנחנו הפכנו לשני מזלגות
המתערים אחד בשני, משוייפים, מפולשים. ועדיין. אילו היה לי
הספק שחלפנו, היום התבדיתי. באת אליי מתוך נימוס. הקוראת
משורבבת השפתיים יכולה להרגע. הלכת מתוך בחירה. המבט הפוזל למד
שיעור נוסף ביום ההוא, ואני מסמאת מבט, תחושת השעורה לא חולפת,
וחול ים ממשיך ומכסה את אישוניי. כרית לי בור, ואני מנסה
להחלץ, מסיטה עוד ועוד גרגר, ושעון הקוקיה ממשיך להודיע שהנה
המחר חלף. החמצן הולך וחסר. גם הים נסוג.





לימור חלמה, שסרה לבית הכסא ליטול את ידיה לפני ארוחת שישי.
אלא שנגלה אליה כיור שתום. התכולה עלתה על גדותיה, אך לא מי
שופכין היו שם, אלא דם. אני לא מצליחה להתנתק מהצבע המהגוני,
בתוך שצף הכדוריות האודמות, הלבנות, גם הסגולות עם סימן מסחרי
מוטבע עליהן, צפו גם עיניים. היא קראה לאמה, מבקשת שתשוב
להרגלה ובשפריץ אחד תחזיר את החלל לסדרו. שוש'קה החלה מקרצפת
את החלל, אך הידיים של לימור נותרו שרופות.





כשהפנית אליי את גבך, ליאור, היום, בין ערביים זעקו. הסכין
הבריקה 360 מעלות. לא מעלה אחד יותר. ידיי מדיפות אקונומיקה,
הכיור עולה על גדותיו. חול ים מכסה את קבורת הקמצוץ שנותר.
סבי, באין מקום בו כונן בית אחרון, המעוגל פינות בהגדרות מסוג
דיור מוגן, היה מצטחק כשנתקל בקשישים מסוגו, קרחים ומלאי
סרקזם, מדושנים ממה שהותירו אחריהם, מבקרים את שהינם; הוא היה
קורה ת.נ.צ.ב.ה לכל סנטר נפול שעבר לצדו, ולחש לי באוזן, ראשי
נוגע בברכיו, שהתולעים תחת לרצפות המבריקות שיש קוראות להם.
יום הזיכרון קרב, והאירוניה מסמנת קבורה נאותה.


    3. הבהובים. אורות ניאון ובננות בוסר





"על הר זה ידעתי פחד גדול למות וגם על מה שבאתי להרוג אני
אצל אחרים וכך הייתי בא ושב על עצמי, כיעקב שעשו הולך לקראתו
במחנה והוא ירא להיהרג וחרד להמית אחרים" ("גורל יעקב", מירון
ח. איזקסון).


"אמור לה היכן הניחה את חפציה אמור לה את שם המקום במדויק
כדי שייקל עליה לקחתם" (הדיבור אל אדם", אלון אלטרס).






''אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי איש מעולם"; כך רססה אורבנית
תל אביבית לקולות צרצרי פחוני מתכת. אולי קראו לה תמר. עין
תועה ממוקדת שלחה הוראה, ומפלצת סטילס נשלפה באחת מהפקלאות
(ארכאי זה נעים כמו קלישאה), גם עט, מחברת מצהיבה בריח בננות
ומזלף בושם היו שם. לכל מקרה ואופן ופנים; פורטרטים, גיטרות,
שחפים גם נשים מביטות חצי אורגזמה. כל אלו גרמו לי לרצות לסור
לחנות הפיתוח המוריקה בקצה הרחוב, ואת כל חסכונותיי להשקיע
בשברי מציאות של אחר, ולהדפיסן. את כולן. עשרות עיניים, עור
ברווז ומיטות סתורות תלויות על קירות חדרי המתקלפים דממה.
ביניהן, תלויה קריאת האורבנית ההיא, חפה כל כך. כמו שלא איש
מעולם. כמו סממן, שאראה ואירא מעל מגירת הלבנים שלי. דף מצהב
מגולגל. כמו קופסא רכה של ניקוטין, צצה שכנדמה שתמה הרגישות,
כך בדיוק. מתגלגל בין חזיה ראשונה לתחתון נגוע מוכתם תורה.
יראה מטה ליפול: "2:36 בלילה", כתוב, באותיות קידוש לבנה. "אני
מצטער כמה שאני מצטער מאיה שלי אני כל כך מרוחק אני מדמיין מה
את מרגישה וכואב לי כל כך תהיי חזקה קמצוץ הלוואי והייתי יכול
להחזיק אותך שלא תפלי אני מצטער ואוהב אותך כל כך מרחוק תני לי
להינצל מתופת הזו אני חושב עליך מרחוק הכאב הולך ופוחת אני
עברתי את זה"; את יכולה להסדיר נשימה יקירה וכבר חצי שנה עברה
מאז, פרק זמן קצר ביחס לקיץ סתיו אביב חורף כפול ארבעה ענפי
אורן ומחטים סוררים שחלפו. גרסאות קידוש לבנה השתנו כהרף עין,
כדרכו של שביל החלב. שחור על גבי ירוק התהפכו היוצרות ל"חזק,
ואת מפריעה, ודי, אני אוהב אותה, זה זה נגמר זה די". כתבתי
לאשה חכמה שהיטיבה לכתוב סיפורית על קטבים כי תודתי נתונה לה
כמו גם הוקרתי. הוספתי קידוש משלי, מודה שהיא הטיזר, היא שגרמה
לי להתחיל ולכתוב ולנשום ולהרגיש מושכל תוך התבוננות באבי
ילדיי. אני מניחה שלא היית מאמין, או מאידך, מניף יד בביטול,
מלהג אמירה בנוסח ככ תמיד. המבט המצטחק שלך, צועד לעברי,
מתריס,שחפים כנגדך לבנים ואצבעות רטובות בעיניך, לא מניח לי
להירדם. עיניים מוכות גורל תלויות בשישייה מעל מיטתי. שלך
עצומות. בדמי ימינו ציווינו.





זה פשוט שאני לא מצליחה יותר להתגעגע, עומדת דומם כשהרוח סרה
לי בין חריצים שנותרו, צועקת ומחרישה וצועקת הברות של עמיחי
וולך ואלתרמן וכל מי שכתב את ההיסטוריה שתשוב. במות המוניות הן
נישה נוחה, אקראיות, לפיה אולי העין הצופיה הזו שלך, המאוסה,
תתקל בקריאה הפשטנית הוז שתהדהד בין השורות, מהווה מפלט נוח.
אני מתכלה, לאט לאט. מחייכת כמו אישיות מלאת אוויר כבלון,
רכונה על מיטת חוליה וממתינה לקץ הגואל. זו ההגדרה גם למדושנת,
זה עונג של מציאות. אז הנה, כאן, הינני, נגמרת. באופן לא
חתרני, לא פשטני, לא בדם יזע ותמרות עשן.  בבזבוז, בפשטות,
בהבזק מהיר, במעט יומרה, אני נגמרת. תנפנף, אין צורך לחרוק
שיניים.


ותודה מעושנת ומושכלת לענת אבישר וטלי וישנה. ולעוף זעיר כנף,
סוכן חיברות לנחיתה על עצם הזנב.




23/4/06








היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/5/06 22:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גליה קרן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה