אני יושב בקניון מהיר
ואוכל מזון מהיר
חושב לעצמי בפחד מצמיא
כמה עקר זה, וכמה עקר אני כשאני כאן
יש לקניון הזה ולחבריו כוח מצמית
מחשק, ממלא שפתיים שכזה
הסחורה, הבשר, הזיעה, אלוהים כמה זיעה חמה
הנערות הלבנות מסרטי הפרברים של סולונדז
מטיילות להן
בחברת אמהות טרחניות
שצבועות באיפור של פורים
שפתיהן האדומות ממתינות לי
לי ולדוד אבידן אחד שמצאתי
בחנות הספרים התאגידית של סתימת פי
לו אבידן ידע איפה מצאתי אותו
היה נושך שפתיים ובולע לו
מנת אל אס די צנועה
כפי שעשינו אני ונפשי
ועתה, משנימוח לו כבר מוחי
וידיי נוזלות לי מול העיניים
בשעה שלחיי מקפצות ומאדימות
וידי הכותבת כבר רוכבת על הדף
כסוס משא אינדיאני ישיש,
הנה גם אני, דוד, הנה אני הופך למחברת
ויום אחד אולי אגיע לאיזה מדף
אפשר לשבת |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.