"קראו לבא בתור!" צעק הכרוז המלכותי.
שני שומרים הרימו את הנסיך הקורע בידיים והוציאוהו אל מחוץ
לשערי הארמון.
המלכה ניצלה את פסק הזמן והורידה עוד שורה אחת מתוך השש שנותרו
לה, מסודרות על המראה המלכותית מאחורי הכיסא המוזהב שלה, ורק
שלה.
"פסססטט..." לחש לה הכרוז, "גברתי, נורא מצטער להפריע אך נאמר
לי שהאדם הבא אשר הגיע בכדי לבקש את ידך הוא, איך אגדיר זאת -
הוא כפרי, גברתי".
"כפרי, אתה מתכוון לדוכס?" שאלה המלכה בתמיהה וניגבה את אפה
במטלית משי לבנה.
"לא, הוד מלכותך", אמר הכרוז וקד בהכנעה, בהתנצלות על כך שאמר
למלכה 'לא'.
"מה, הגיע לכאן ברון?!" שאלה בלגלוג מתנשא.
"אדם מן הכפר, גברתי", אמר, "סתם חקלאי פשוט".
"חקלאי פשוט? אפילו לא רוזן ארור!" הנציחה המלכה את תדהמתה
במגילת תהליך הנישואין המחודשים, "אתה בטוח שהוא לא כאן בשביל
משרת הגנן?"
"אני די בטוח, גברתי", אמר הכרוז. עיניו מושפלות לרצפת השנהב.
מוחו טרוד בעניינים אחרים. לגמרי אחרים. ידו האחת אוחזת בשרביט
הכרוז ובידו השנייה את כתר המלך, אשר יינתן לזה שיכבוש את לבה
של המלכה.
"הוא אמר שזכותו להישמע", הוסיף הכרוז ולא הרים את ראשו, לא
אליה ולא אל אף אחד.
"טוב", אמרה המלכה והסתכלה בשעון הסווטש שלה, זה עם הסוסונים
הקטנים שיושבים בפוזות מצחיקות על המספרים בשעון, "תכניס אותו.
מה אני אעשה..."
"כן, גברתי", אמר בהכנעה והזדקף, "פתחו את הדלתות והניחו לאיש
הכפר להיכנס!" קרא הכרוז בקול ונופף באוויר עם שרביטו.

במקום אחר, רחוק מהארמון, בעוברנו דרך מדבריות והרים מושלגים,
דרך יערות גשם וסתם יערות עם גשם, אחרי שעברנו את האוקיינוסים
הגדולים ומספר רב מאוד של קווי אורך ורוחב, במקום אחר לגמרי,
אינדיאני זקן עם ארבע נוצות לבנות בשיערו ושק מלא חפצים
ועשבים, העשוי מעור של סוס מפואר, קושש מספר ענפים וזרדים
בשביל מדורה.
בפסגה של הר הגעש הכבוי, הסלעי והעירום למחצה, הנישא גבוה מעל
לאופק הנראה, האינדיאני ראה הכול. הכול.
הוא הוציא מתוך השק כמה צמחים שאסף בדרך והתיישב לכתוש אותם על
אבן גדולה ושטוחה בעזרת חלוק נחל צורני בגודל של אגרוף.
האינדיאני ישב וכתש, בסבלנות - ידע שיש לו זמן.
חייך לעצמו על טיפשותו של האדם הלבן וכתש את הצמחים. כתש
וחייך, בסבלנות - לכל אחד יש את הזמן שלו.

לאולם הענק נכנס איש קטן, איש שנראה לכולם פשוט מדי.
השומרים התחילו להתלחשש: "זה בטח לא יכול להיות המפקד הבא של
הצבא הגדול ביותר באימפריית בבל!"
אורחי המלכה התלחששו ביניהם גם כן: "זה בטח לא יודע איך לערוך
נשף מסכות כמו שצריך..."
המשרתות והיועצות גיחכו וחשבו לעצמן: "הוא בטח לא מכיר חצי
מהתנוחות שהמלך הקודם ידע".
המלכה הורידה מהר עוד שורה ויצאה לרגע מהאולם.
"אסתר!" צעקה אימא שלה ושאלה אותה אם היא חלבה כבר הבוקר את
הפרות.
אסתר הסתכלה מסביבה והיא כבר לא היתה בארמון. היא כבר לא היתה
מלכה. היא לא יודעת איפה היא עכשיו. היא אפילו לא יודעת מי היא
עכשיו.
היא קמה מכר הדשא הגדול שבו התעוררה והתחילה לרוץ לכיוון
הרפת.
הכלב שלה, ששכב על סלע חשוף-שמש בקרבת מקום, התחיל גם הוא
לרוץ. היא נבהלה וחשבה שהוא רודף אחריה - היא לא הכירה אותו
ופחדה מבעלי חיים רדופי-שדים. אז היא הגבירה את קצב הריצה שלה.
והכלב גם. לשונו מתנועעת ברוח הסתווית ועפה לכל מיני כיוונים.
מרוב פאניקה, אסתר לא שמה לב לענף גדול שהיה מונח, מוסתר בין
העשבים הגבוהים, והיא מעדה ונפלה. ראשה נחבט קשות באדמה
הוולקאנית והיא איבדה את ההכרה.
כשהכרתה שבה אליה, היא שוב היתה מלכה.
"כן. כן. ובכן... זר, מה אתה תעשה בשבילי?" היא נעמדה על רגליה
ושאלה בחוצפה מתנשאת את האיש המלוכלך שעמד מולה, מטה את גלימתה
שתתפוס מעט משב רוח ותתנפח קלות - מה שידגיש את הנשמות הכלואות
בתוך חוטי הזהב הרקומים בבורדו העז.
האיכר הוריד את כובעו ואמר: "אני אאכיל אותך, מלכתי, תאנים
וענבים, תה ויין; עכשיו, שמלכך מת ושוכב על הגפן, אני אהיה
חברך עד לקץ הזמנים".
צחקוקים ולחשושים מעל לרצפת השנהב. היא רגילה לכך. אוי, כמה
שהיא רגילה לכך.
המלכה הסתכלה על הסובבים וחייכה גם כן. העלבון היה ניכר,
מבחינת האנשים כלפי האיכר. סמים ושיכר זרמו כנהר אל אספסוף
הקיסר, הלועג אל הזר כמו שרק לאספסוף מותר.
"ואיך בדיוק תעשה זאת, זר?" שאלה לבסוף, לאחר שההמון נרגע מעט
והצחקוקים פסקו מלהישמע.
"עם צעיף העשוי עננים אני אעטוף את צווארך דמוי המשי. מהאגם
העמוק ביותר אני אקטוף לך פנינים בצהוב, בורוד ובלבן טהור
כשושן צחור. אני אלך עד להיכן שעיניך כבר לא יכולות לראות,
ברגליים יחפות - אם כך תאמרי. אך אם תבקשי שאשאר; שמלת כלה
מושלגת אסרוג לך מפסגת האוורסט".
"טמבל", צחקה המלכה וכה עשו גם השאר. "אני אפילו לא מכירה
אותך, זר!"
"אני יכול להזיז את שפתיי ולדבר אך כל שתשמעי יהיה מילים. עצמי
האמיתי שוכן בתוך לבי. ורק דרך עיניי תוכלי לראות את העולמות
ואת האנשים ואת כל המקומות שהייתי. קומי ממקום מושבך, מלכתי,
ובואי להסתכל. הנני אדם פשוט אך רגשותיי אמיתיים - אני אינני
נוכל".
המלכה חשבה. וחשבה. כולם היו בשקט וחיכו לשמוע כבר מה היא
תגיד. והיא חשבה. חשבה והסתכלה עליו. חשבה והסתכלה עליהם - מה
הם מצפים ממני לעשות? היא הסתכלה עליו, הביטה עמוק אל תוך
עיניו.
ואז מקרוב יותר.
ומקרוב יותר.
ונשאבה מתוך השנהב אל פסגה של הר געש כבוי, סלעי ועירום למחצה,
הנישא גבוה מעל לאופק הנראה.
היא עמדה שם, סלעית ועירומה למחצה גם כן, קפואה במקום מפחד,
ובחרדה, באהבה ובניכור, בעוד האינדיאני ניצב מולה.
הוא הרים את ידו ולחץ עם ארבע אצבעות ריחניות על מרכז מצחה
והיא נפלטת חזרה אל כיסא המלכות שלה, בקצה אולם השנהב.
"עיניך לא משקרות, זר, ולבך אכן אמיתי", אמרה לו, מזועזעת
ממסעה הקצר והלא הגיוני לרוב, "אך עדיין - אני מלכה ואתה סתם
איכר פשוט ומכוער".
הבעת פניו של האיכר לא השתנתה במאומה.
הוא המתין מעט וענה לה: "שיערי אכן מלוכלך. ידיי גסות כאבן
גיר. בגדיי אכן מלאים בוץ. בקתתי קטנה וחבריי הטובים הם גינתי
והחזיר.
"את מריחה כבושם היסמין. ארמונך גדול ועשוי משנהב. אך בסופו של
יום ולמרות הכול אנחנו שווים כברזל וזהב; שנינו מונעים על ידי
אותו החום. את נגעת בלהבה שלי, הרגשת את עוצמתה. גם עינייך
אינן משקרות - אנחנו מונעים על ידי אותו החום".
"טיפשון שלי", אמרה המלכה...
כולם מיד התלחששו ביניהם: "טיפשון". "איזה טיפשון". "נכון.
נכון - הוא טיפשון..."
"ומה עם סגנון החיים שלי?!" צעקה עליו, "אתה רוצה שאני אוותר
על כל זה?!" היא נופפה בידיה מסביב לכול הפאר והזוהר המלכותי,
טלטלה את גלימתה הנוצצת וכולם הריעו: "האח! המלכה אסתר, הידד!
שליטת בבל".
האיכר לא זז ממקומו ואף לא נע, ולו מעט, בעמידתו מולה. עיניו
בהקו ונצצו באורו של השנהב המלכותי והמלאכותי. הוא הביט בכתר
היהלומים שנח על ראשה. הביט בה ואמר: "אעשה לך כתר ממאות פרחים
צבעוניים, אשר יחליף את זה שנח על ראשך. נשכב ביום שמש אביבי
בדשא הגבוה, במקום במיטת נוצות ריקה ולגווע. מקל רועים יחליף
את השרביט המלכותי. טל נוצץ בדמדומים של בוקר במקום זהב. אני
אינני אדם עשיר, מלכתי, אך אני יכול להציע לך את כל האהבה
שבעולם".
המלכה התחילה לבכות; רגשות אשם התערבבו עם חמלה ורגשות לא
מוכרים - משהו שם נגע בה עמוק. כולם השתתקו. חלק מהמשרתות מצאו
את עצמן מחרמנות שטיחים ועשבי תיבול. כל בבל נשארה פעורת פה
לשמע מילים כאלה. והיא בכתה. המלכה בכתה. והדמעות התקבצו להן
על רצפת השנהב, והפכו לשלוליות גדולות. האנשים עלו מהר לשבת על
הפלטפורמות המוגבהות, פן יירטבו. הצללית שלה הלכה וגדלה וכיסתה
את כל האולם בצבעים כהים.
והאיכר לא זז.
המלכה ראתה קורי עכביש נטווים מסביב לעיניה ואז בתוכן. ואין
עכבישים, רק זמן שנסוג קדימה.
רגליה כשלו מחוסר אנרגיה והיא נפלה על השטיח האדום, שהיה פרוש
מתחתיה ולכל מקום שעליו היא תדרוך.
אם מיד ואם כעבור זמן, זה לא משנה, נאטמו עיניה לחלוטין וכל
שהיא יכלה לראות היה חשוך וקודר.
היא חשה את עצמה נופלת דרך פיר של שפכים ואז בתוך זרם מרגיע של
מי ורדים. וחוזר חלילה. והכול חשוך ואין מי שישמע את קריאותיה
לעזרה.
לפתע היא נעצרה. מיד הרגישה אלפי זוגות עיניים מביטים בה -
שופטים אותה.
גופה הגעיל אותה מאוד באותו רגע והיא חשה חסרת אונים אל מול
הנעיצה והחדרנות הפולשת. "אל תסתכלו עליי!!!" היא צעקה עליהם,
"אני מצווה עליכם לסובב את ראשיכם לאחור!". אך לא היו שם ראשים
ולא אלפי זוגות עיניים. רק אחד, ואיפה שהוא היא ידעה את זה,
אבל זה היה מספיק בשביל לחדור אל מעמקי נשמתה.
ואז היא נשמטה חזרה אל כיסא המלכות, עירומה מאי-פעם.
המלכה קמה ממקומה וניגשה אל האיכר, שעדיין עמד שם למטה, ונפלה
על ברכיו. היא התחננה אליו לדעת אהבת אמת מהי.
כולם עמדו המומים מהמחזה הלא-נפוץ, ואולי אף הלא-חוקי, הזה.
לה לא היה איכפת יותר מה הם חושבים. היא הרימה את ראשה מנעליו
הבלויות וצעקה עליהם בדמעות של אישה מיוסרת להסתלק מהארמון
שלה. "אינני רוצה לראות איש מכם. לעולם!".
האיכר הביט במלכה מלמעלה וחייך, היו כאלה שאמרו שזה היה חיוך
אינדיאני.