סוגדת לדמעות שזולגת מעיניי,
הן כבר לא ביטוי של עצב, הן ביטוי של הרגל ישן.
שומעת את הצעקות שכלל לא נשמעות,
מרגישה את הכאב שממני נוזל בכמויות.

ואתה שואל "מה לך".
אתה הרי לעולם לא תבין מזה הלבד שלי,
כי הוא שלי ולא של אף אחד.
נתן לי אותו איש מיוחד,
שלקח לי הכל בלי להושיט את היד.

ולדעת שפעם היו לי חלומות גדולים,
חלומות על אהבה שהפכה שיקרית.
חלומות על מגע שהתברר כסטירה,
חלומות על מתיקות שהפכה למרירות.

ואני לא אפול.
למדתי לחיות עם החברים שתמיד היו שם בשבילי.
הכעס, הכאב, השנאה והתסכול
רק הם מציעים לי עזרה.
כי גם אותם זרקו אנשים מאושרים,
ואתייחד איתם ואוהב אותם, כי בי הם לא בוגדים.