וככה הם ישבו שם. בחדר הקטן (בינוני ביותר, ליתר דיוק.) של
לינור. כשבעה אנשים. היא ישבה על הכיסא שליד השולחן והביטה
ברון. רון (בן ה - 15 גבוה, חזק ושרירי) ישב על כיסא ליד
האורגנית וניגן משהו, בלי להדליק אותה אפילו, ככה שאפילו צליל
אחד לא נשמע ממנה. טלי (בת ה - 14, עם שיער שחור עד הכתפיים)
הסתכלה על האורגנית מהקצה השני של החדר. היא ישבה על הרצפה
ומבטה נעוץ באורגנית הדוממת. מבטה המת. לינור הכירה את המבט
הזה, מבט של "לא כלום." אחר כך עברה לינור להסתכל על הדסה
(נערה בת 16, עם שיער שטני עד המותניים), שישבה על שרפרף לצד
טלי. היא הביטה לכיוון אחר. לינור הפנתה את מבטה אל הכיוון
אליו הדסה הביטה ועיניה נפגשו עם לירן (בן ה - 14), שישב על
המיטה ושר איזו מנגינה והפריע מאוד לשקט הנחוץ. הוא עיצבן
אותה. מבטו היה נעוץ במשהו גבוה. לינור עברה על רון, טלי והדסה
כשפנתה להסתכל על הסולם שעליו ישבה אודליה (בת ה - 15, ששיערה
חום, קצר מאוד.) וראשה נשען על ידה, שנשענת על ברכיה. אודליה
הייתה החברה הכי טובה של לינור. היא אהבה אותה בשל הספונטניות
התמידית שבליבה. עיניה של אודליה התרוצצו בין ששת הילדים בחדר,
ואז נעצרו קרוב מאוד ללינור. לינור פנתה להסתכל ימינה וראתה
שממש לצידה יושב חן, גם הוא על כיסא. עיניו לא פנו לאודליה,
אלא אליה, ומבטיהם נפגשו. עיניו כמעט הטביעו אותה, בברק
שבתוכם. הוא חייך, אך היא ביטלה את החיוך בליבה, כי למרות
שאהבה אותו יותר מכל דבר אחר בעולם, היא לא יכלה לבגוד ככה
באודליה, שאהבה אותו גם היא. אודליה סיפרה לה על האהבה שלה אל
חן, אבל לינור אף פעם לא סיפרה לה על אהבתה אליו. וכידוע לה,
הוא מעדיף אותה על אודליה.
אלו היו החברים הכי טובים שלה. הם ישבו בחדר שלה, ודסקסו רק
לפני כמה דקות, איזה נושא חשוב מאוד בעיניהם... משהו על הפרידה
של שרון ועמית, המלך והמלכה של כל הבית ספר. לינור הייתה
היחידה ששתקה, כי נושא זה לא ריתק אותה. אבל היא לא אמרה כלום,
עד שחן שם לב.
"למה את שותקת? הרי את זאת שמדברת תמיד!" כך קבע.
"זה לא כלום... אני פשוט מקשיבה לכם..."
"זה לא לא כלום..."
"זה כן!! ואל תתחיל את זה עכשיו..." היא אמרה בנימת כעס.
"מה הקטע שלך, שאני אבין?" שאל רון שאלה רטורית.
"אמרתי לכם כבר..."
"עזבו אותה!" קראה הדסה.
וזהו. כולם שתקו. ועד עכשיו שתקו, בצללי הדממה הדוממת, חוץ
מאיזו מנגינה מזויפת ששרק לירן.
אלו החברים שלה, היא חשבה לעצמה. רון הגיבור, שמצחיק את כולם
ועושה את החיים כייפיים. טלי, השקטה, שהיו לה בעיות יותר מכל
אדם אחר בחדר הזה. אולי בגלל שאין לה הורים, והיא מאומצת.
לירן, השובב שהכניס את החבורה (ובמיוחד את עצמו) לבעיות כל
הזמן. הדסה, המבוגרת, החכמה, זאת שמייעצת לכולם כל הזמן, זאת
שדעתה תמיד אופטימית ויש לה ניסיון חיים. זאת שפתוחה עם כולם,
אך שומרת סודות כחברה אמיתית. זאת שעוזרת, זאת שתמיד אפשר
להחשיב כחברה בעת צרה, זאת שתעזור לכל אחד, בכל מקרה, תמיד.
זאת שהצדק לרוב אתה. זאת שדעתה יודעת לחלוק את הלב וההגיון -
כשזה קשה להחליט במי משניהם להשתמש ככלי. אודליה, חברתה הטובה
ביותר. "הפריקית", הילדה שלא איכפת לה מכלום, הילדה שלוקחת
סיכונים, הילדה שמתעלמת מההורים שלה ועושה מה שבא לה. הילדה
הספונטנית, החופשית ביותר. זאת שחייה את הרגע. המבוקשת. נראית
טוב. די סגורה, אבל לא ללינור. ולבסוף - חן, אותו אהבה באמת.
יחד היו מטיילים בשעות השקיעה, בלי לדבר בכלל. מבינים אחד את
השני, תמיד. היא ידעה שהוא מרגיש אליה אותו הדבר, אך עכשיו היא
לא נתנה לו לנגוע בה (אפילו בסתר, כמו קודם) בגלל אודליה. וכדי
לסגור את המעגל, הנה היא, לינור.
לינור, שערה שחור, קצר יותר ארוך מהכתפיים ושני פסים בצבע
דובדבן צצים מאחור. סגורה, אך אופטימית. אוהבת את  החיים - אך
מפחדת מהם. לא תמיד ניתן היה להבין מה בליבה, או האם קרה משהו.
היא גם לא תמיד סיפרה להם. בשביל נערה בת 15, היא נראתה בהחלט
לא רע, עם העגילים הגדולים האלה... אך מי היא באמת? סתם אחת.
עוד סתם אחת. היא הייתה שונה מהם, בגלל שלא הייתה מיוחדת, כמו
כל אחד ואחד מהם.

עיניה הכחולות ננעצו באודליה. פתאום היא נזכרה איך התנשקה
כלפני שנה עם חן, בתוך השיחים ואיך טלי ראתה אותם ונבהלה...
אבל לינור ביקשה ממנה לא להגיד לאף אחד, והיא לא אמרה. והיא
הייתה מאושרת בשל כך. היא לא רצתה לדעת מה זה יעשה לאודליה.
"למה החיים קשים כל כך, לעזאזל??! למה צריך תמיד להתחשב בכולם
ולעשות הכל בשביל אחרים?" שאלה לינור.
"לא תמיד צריך." הדסה הפנתה את מבטה אל לינור ועינהן ננעצו אלו
באלו, כאילו ניסו למצוא את המוח אחת של השנייה, ולהעביר מחשבות
בטלפתיה.
"לא?" שאלה טלי, מופתעת.
"לא." אמר חן ופתאום נהיה רציני.
"ומה אם זה יפגע באנשים אחרים?" שאלה לינור.
"אז תמיד תפגעי בעצמך, רק בגלל שאחרים יפגעו?" אמר רון וגם הוא
נהיה רציני פתאום.
"כן." ענו כל הבנות שבחדר, חוץ מהדסה.
"אתן יותר מדי מתוקות. אתן צריכות לחשוב גם על עצמכן." אמר
לירן.
"לא, תודה." אמרה טלי.
"למה לא?" שאל לירן.
"ככה לא." ענתה טלי.
"למה אבל?"
"כי אנחנו לא רוצות לפגוע באנשים שקרובים אלינו." אמרה אודליה
ולא ידעה כמה שהיא צודקת.
"אנשים שקרובים אליכם?" שאל רון בחשדנות.
"היא התכוונה ל..." אמרה לינור אך נעצרה. עכשיו כל האנשים
שבחדר הביטו בה.
"אני חושבת שכולם יודעים על מה את מדברת, אין פה מה להסתיר."
אמרה אודליה בשקט וכל העיניים הופנו אליה.
"על מה את מדברת?" מהרה לינור לומר.
"היא צודקת, לינור, כולנו יודעים בדיוק למה התכוונת." אמרה
הדסה. לרגע לינור חשבה שהם טועים אבל הם לא טעו.
"זה בסדר." אמרה אודליה, ומבטה נעוץ ברצפה.
"על מה לעזאזל אתם מדברים פה?" שאל חן.
"אתה יודע על מה!" קראה אודליה ופרצה בבכי ואז ירדה במהירות
מהסולם, יצאה מהחדר וטרקה את הדלת. לינור שיערה שהיא יצאה
מהבית.
שוב נהייה שקט בחדר.
"אז זה נכון?" שאלה הדסה.
"כן." ענתה לינור. טלי הביטה בה כאילו נהייתה בוגדת.
"אני שונאת את עצמי," לינור כמה ממקומה ופנתה גם היא אל הדלת.
"אני כל כך שונאת את עצמי."
היא יצאה וטרקה את הדלת גם היא ושוב נהייה שקט בחדר.