בשבת שטופת שמש באמצע החורף, התאספנו כמה ילדים בני אחת עשרה
והחלטנו לצאת אל גבעת הנרקיסים הסמוכה למקום מגורינו. בגבעה זו
גדלו הנרקיסים פרא והדהימו את כל הצופים בהם ביופיים ובגודלם.
באותו בוקר השכמנו לקום, נעלנו את המגפיים השחורים והכבדים
שלנו, מגפיים כפריים ללא קישוטים מותאמים לבוץ הכבד שהיה אצלנו
במושב ולשלוליות שכיסו חלקים נרחבים מהשטח. הבגדים שלבשנו היו
קלים יחסית. באוכל לא הצטיידנו כי ידענו שמסלול ההליכה שלנו
חוצה שדות ופרדסים בהם כל טוב בשל לאכילה, כתפוזים, גזר
וקולרבי, ונוכל לעצור בכל רגע ולאכול. הרגשנו מסודרים. הגבעה
לא רחוקה, רק כעשרים דקות הליכה והדרך מוכרת וידועה היטב.
היינו מוכנים והתחלנו ללכת.
מצב הרוח היה מרומם. שרנו, צחקנו והתבדחנו, כיאה למצב רוח ביום
שמש חורפית. כעבור חצי שעה של הליכה הופיע לפנינו מראה מרהיב
ביופיו. הגבעה הייתה לבנה כולה ומכוסה בנרקיסי בר לבנים
וגדולים. הרוח הקלה שנשבה הניעה את ראשי הנרקיסים בקצב אחיד,
כעין שירת מקהלה חרישית. הריח היה עז ונישא למרחוק. התרגשנו,
כיאה לחבורת ילדים שרגילה לטבע ויודעת להתרגש מהטבע.
רצנו לעבר הגבעה הלב דפק בעוצמה, הפנים משולהבות מהתרגשות,
הרוח הלמה בפנינו וצעקות יצאו מגרונותינו: הנרקיסים!
הנרקיסים!
נכנסנו בסערה פנימה לתוך שדה הנרקיסים, ועוד פנימה... ויותר
פנימה... ופתאום התחלנו לשקוע. האדמה שהייתה בוצית ביותר אחרי
שבוע גשום במיוחד, הייתה רכה מאוד והתחלנו לשקוע עד לברכיים
מבלי יכולת לזוז.
עברו עלינו רגעי אימה... איך נצא מפה? מי יבוא לעזרתנו? אנחנו
והנרקיסים תקועים באותו מצב. את יופיים של הנרקיסים כבר לא
יכולנו לראות וגם ריחם כבר לא הגיע לאפינו. התחלנו להיאבק.
במאמץ רב הוצאנו את רגלינו מהמגפיים שנשארו שקועות בבוץ
והתחלנו להתקדם ללא המגפיים, באיטיות רבה, כשאין במה להיאחז
ואין במה להיעזר.
עברה לה שעה ועוד שעה, ההתקדמות איטית. ענן הופיע בשמים והשמש
הסתתרה לה מאחוריו, כדרכה של שמש בימי החורף שרק מבצבצת לזמן
מה ומיד נעלמת. אל הענן הקטן הצטרף עוד ענן וכיסה את השמש
כולה. האור כבר לא היה בהיר והכל היה אפרורי ועגמומי. גשם החל
לרדת, הבגדים החלו להיספג במים, והרגליים היחפות כמעט ולא היו
מורגשות. המשכנו במאבק, צעד אחרי צעד, עוד מעט, עוד מאמץ קטן
ואנחנו מתקרבים... כבר מגיעים, יש סיכוי שנחלץ ממצב ביש זה,
הקצה כבר ניראה לעין.
כן, הגענו לקצה הגבעה, יצאנו, לא היינו שקועים בבוץ יותר אבל
היה לנו קר מאוד. היינו רטובים, רעבים ו... יחפים. הגשם הלך
והתחזק. התחלנו לרוץ בכל הכוח, בכל המהירות חזרה אל המושב
שלנו. זה היה סופו של טיול מפרך לגבעת הנרקיסים ובלי אף נרקיס
אחד ביד.