[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רחל שלזינגר
/
גויאבות

בשקט, בשורה ארוכה, התקדמנו לעבר המטרה. השעה עשר בלילה, רוח
קרירה נשבה והירח שהתבונן עלינו מלמעלה היה מלא, כך הוא נראה
תמיד באמצע החודש. הכוכבים הרבים שבשמים נצנצו באורותיהם
הקטנים, והכוכב שנפל באותו הרגע הזכיר לי שכאשר כוכב נופל יש
לבקש משאלה, ואני ביקשתי: "בבקשה אלוהים תעשה שלא יתפסו
אותנו". המשכנו להתקדם, אורות הרחוב האירו לנו את הדרך החשוכה.

המוביל היה מוקי, מלך הכיתה, אחריו הלך מושי, ואחרי מושי הלכתי
אני. כשאני אחריו אני מרגישה בטוחה. את מושי אהבתי, ישבנו ביחד
ליד אותו שולחן בכתה, היה כיף לשבת איתו. כל הזמן פטפטנו או
שרשמנו פתקים אחד לשני. אחרינו הלכו גם אלקה, החברה הטובה שלי,
עוזי, וציפי ומנחם. ציפי ומנחם הם תאומים והיו תמיד ביחד. מנחם
תמיד שמר עליה, וגם עכשיו הלך לידה, מוכן להגן עליה בכל רגע.
המטרה שלנו הייתה עץ הגויאבות בחצר של יוסקה השמן. זהו עץ עם
גויאבות גדולות. הן אומנם לא היו גדולות כמו הגויאבות שראיתי
פעם אצל חבר של אבא שלי מכפר ויתקין, אבל בכל זאת הן גויאבות.
הגויאבות היו אצלנו מצרך נדיר. אדמת העמק השחורה והבוצית לא
מתאימה לגידול גויאבות, לכן הן גדלו קטנות וירוקות, וכאשר
הגיעה עונת הגויאבות ריחן היה כה חזק שהסגיר מיד את מקומן
המדויק, ולא היה קשה להתגנב בשעת לילה ולקחת.
"ששש"... לחש מוקי. אור נדלק במרפסת. ראיתי אור גם מחלונות
הבית, ושמעתי קולות שרמזו שבני הבית לא הלכו עדיין לישון.
התישבנו בשקט על האדמה הלחה עד שיכבה האור. אני ואלקה לחצנו
ידיים, הידיים שלה היו קרות, היא פחדה יותר ממני. חיכינו כמה
דקות והמשכנו להתקדם בשורה. את מיקום העץ המדויק לא כל כך
ידענו, אך הלכנו בעקבות הריח. סמכתי על מוקי, היו לו חושים
בריאים והוא גם היה מאוד אמיץ, לא סתם הוא היה מלך הכיתה. חוץ
מזה לא היתה זאת הפעם הראשונה  שהלכנו "לסחוב" מאנשים אחרים.
"סחבנו" ענבים ראשונים שהבשילו בכרם, אבטיחים מהמקשה, מילונים,
קלמנטינות, כל דבר שבצבץ ראשון לאותה עונה. ובכלל לא קראנו לזה
גניבה, אלא בלשון חביבה - "סחיבה". זה כאילו היה מותר. המגדלים
לא היו מרוצים מהגניבות, והיו מתרגזים ומפתחים רעיונות כיצד
להתמודד עם גניבות אלה, אבל מעולם אף אחד לא חשב לערב גורם
מבחוץ, כמו למשל משטרה. החברים, למרות כעסם, ידעו שזהו פרי
חינוכם, חינוך לקשיחות ואומץ לב, ובסתר ליבם היו מרוצים מילדי
ישראל העשויים ללא חת. כך חשבו אז, דור מקימי המדינה.
לגויאבות, נוסף לריח המיוחד שלהם היה גם טעם מיוחד. לא כולם
אהבו את טעמה או ריחה. אלקה חברתי שצעדה אחרי, לא סבלה את הטעם
ואת הריח, אני לא יכולתי להבין איך דבר כזה אפשרי בכלל, לא
שמעתי על מישהו שלא אהב גויאבות, חוץ ממנה. למרות תעובה היא
התגנבה איתנו ואת כל הגויאבות שהיא הצליחה לקטוף היא נתנה
כמובן לי.
"תתכופפו, מישהו יוצא מהבית", לחש מוקי. זה היה יוסקה השמן
שאנחנו כולנו מכירים טוב מאוד. הוא היה איש מאוד חביב שאהב
ילדים, ובאותו בוקר גם ראיתי אותו מדבר עם אמא שלי בצרכניה.
איזו בושה תהיה אם הוא יתפוס אותנו.
"הוא הולך לכוון החצר", לחש שוב מוקי. נדבקנו לקיר של הבית.
הלב שלי הלם כמו פטיש. היה נדמה לי שאני שומעת גם את הלמות
ליבו של מושי. יוסקה חזר ונכנס לביתו ואנחנו המשכנו לכוון
המטרה. הגענו לעץ. הוא היה סמוך לחלון המואר כך שיכולנו בקלות
לראות את הגויאבות. התחלנו לקטוף ומלאנו את הכיסים, זה לא היה
כל כך קל כי הגויאבות גדלו על הענפים הגבוהים, והיינו צריכים
לנתר למעלה כדי לקטוף אותן והניתורים האלה עשו קצת רעש...
"חוזרים", נשמעה הפקודה. לא הספקנו להסתובב, ולפתע... נפתח
חלון הבית שמעל עץ הגויאבות ושלושה דליים מלאים במים נשפכו על
ראשינו. המים היו קרים מאוד, האוויר גם הוא היה קר. נשימתי
נעתקה, רגלי החלו לרעוד, מים החלו לזלוג מראשי לצווארי ומשם
מתחת לחולצה ודרך המכנסיים - מטה לנעליים, ובנעליים יצרו
שלולית קטנה שהקשתה עלי ללכת, חשבתי שעוד רגע ואתעלף...
הסתכלתי על אלקה, התלתלים הרגילים שלה הפכו לשערות חלקות
ורטובות, משקפיו של עוזי נפלו על האדמה, ואילו חולצתה הלבנה של
ציפי הפכה לשקופה לגמרי וגילתה לכולם מה שאסור היה לראות.
ציפי התחילה לבכות, מנחם התחיל לקלל, ומוקי צעק: "תברחו,
תברחו". כולנו התחלנו לרוץ בכל הכוח לעבר הכביש, הרחק מביתו של
יוסקה השמן, ריצה שהרחיקה אותי לעולמים מעצים של אנשים
אחרים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגיד, מה קורה
אחרי שמתים?





בדיוק מה שקורה
לפני שחיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/06 20:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחל שלזינגר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה