כל הביוב שבתוכי צף ועולה בגאות
סירחון מבחיל יוצא כמעט מכל חור
מציף את נשמתי, מקשה עלי לנשום.
מתוך כל העצב התהומי,
מתוך כל פיסת כאב נוראי,
מתוך חוסר האמונה בעצמי,
מתוך תחושות הייאוש הבלתי נגמרות בהווייתי -
אינני חשה כבר בדבר.
נמאס לי למות בכל בוקר מחדש,
רוצה לחיות ומפחדת יותר ממה שמציעים לי החיים
מאשר ממה שאין ביכולתי להשיג מהם.
מגששת דרכי באפילה אל חריץ של אור,
נתקלת במהמורות, חוטפת מכות קשות,
מדממת את נשמתי בכל יום מחדש
אל תוך דמעות מלוחות וצורבות וחורצות בליבי.
ואין לי מנוס, ואין מנוחה, ואין גאולה -
האם כוחי יעמוד לי במשימה?
נמאס לי לחיות בתוך מוות נפשי מצטבר
ובכל יום שעובר - אני אבודה יותר ויותר.
אני רוצה לדבר עם אנשים ולחייך -
חיוך אמיתי, לא מזויף.
רוצה להיפתח לעולם -
משוללת דעות קדומות וחשדנות אין קץ.
רוצה שיסתכלו עלי, ידברו איתי, יחושו אותי....
אולי אפילו יאהבו אותי...
האם בקשתי יותר מדי?
אני רוצה לאהוב את עצמי,
כמו שאיש מעולם לא אהב.
אני רוצה לקבל את עצמי
כך שלעולם לא יהיה לי אכפת -
מה אומרים עלי האנשים.
אני רוצה להאמין בעצמי -
אמונה אמיתית, נטולת כל תנאים.
אני רוצה לאהוב את עצמי,
רוצה שלעולם לא יכאב.
כל הביוב שבתוכי צף ועולה בגאות
סירחון מבחיל יוצא כמעט מכל חור
מציף את נשמתי, מקשה עלי לנשום.
מתוך כל העצב התהומי,
מתוך כל פיסת כאב נוראי,
מתוך השחור, הכחול העמוק הכהה
פוקחת עיניים כבויות, מסתגלת אל האור הצהוב
ואני יודעת - עלי לחפש כעת רק את הטוב
26.3.06 |
