עמדתי מולה והיא עמדה מולי, הסתכלנו אחד לשני בעיניים.
לא ממש ידעתי מה להגיד.
אחרי שמספרים משהו כזה מרגישים הקלה, הזדככות.

ופתאום זה התחיל.

דמעות, המון דמעות התחילו לנזול מעינה, נהר עצום של דמעות
ומיד אחרי הדמעות, התחילו לזרום המילים, נהר עצום של מילים.

מלים כמו "בן זונה" , "מאנייק" , "אבל אני אוהבת אותך" , "איך
אתה יכול לעשות לי את זה" "הלוואי שתמות" , "למה עשית את זה" ,
"למה אתה מספר לי" , "טוב שאתה מספר לי".

ואני רק יכול לעמוד מולה חסר הבעה ולחכות שזרם המילים והדמעות
יפסיק כבר  ולחשוב שזה בעצם לא כל כך מפריע לי, הדמעות שלה,
הכעס שלה , השנאה שלה והאהבה שלה.
שבעצם יש סיבה לזה שזה קרה דווקא עכשיו, בתקופה הזאת. אולי כדי
ללמד אותי יותר על עצמי או אולי כדי לגרום לי להמשיך הלאה.
ושאני בכלל לא יודע אם אני מצטער או אם הייתי משנה את זה אם
הייתי יכול.
והכי גרוע, פתאום לא כל כך מפריע לי שהיא תפגע, שיכאב לה.

אחרי כמה זמן, המילים באמת הפסיקו, אבל הדמעות נשארו שם, עדיין
זולגות.

הושטתי את ידי לעבר פניה, וניגבתי דמעה אחת,  בהתחלה היא הסיטה
את הראש אך לאחר כמה רגעים היא סובבה אותו והסתכלה לי בעניים.
התקרבנו והתנשקנו, הרגשתי את כולה רועדת וטעם דמעותיה היה מר.
חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי.

"אתה אוהב אותי?" היא שאלה באוזני

הרחקתי אותה מעלי.

מה אני אמור להגיד לה? חשבתי.

שתתעורר כבר ותראה את המציאות? שתפסיק לחיות בבועה? שכבר אין
לי כוח אליה ברמה כזאת שכבר לא מפריע לי שהיא תפגע?

"לא", עניתי.

הדמעות התחזקו. הסתובבתי, לקחתי את התיק שלי והלכתי לכיוון דלת
הכניסה, לפני שסגרתי את הדלת אחרי הסתובבתי לשניה ואמרתי לה:

"אה , דרך אגב, זו אחותך"