אני יודעת שזה הוא...
אני פשוט יודעת. כאילו משהו בבטן אומר לך שזה נכון, שזה
אמיתי.

זה הוא, אני פשוט יודעת.
הוא בא אלי לחדר כשישנתי והריח לי את השיער. הרגשתי אותו לידי.
לא, לא ראיתי שהוא שם, אבל הרגשתי אותו. הרחתי אותו - מסריח
כזה.
ראיתי אותו גם כשאבא שלי נפטר, אבל לא ראיתי אותו שוב. אני
זוכרת את היד שלו. שלדית מאוד, ממש רואים את עצמות. אפשר לראות
שאין בשר עליה. הוא כחוש, רזה וגבוה.
הוא במיוחד מסריח. את הריח הזה אי אפשר לשכוח. זה היה מעין ריח
של גופות, של בשר שרוף, חרוך, כמו זבל שישב בשמש ונרקב במשך
חודשים.

אבל זה הוא.
אני פשוט יודעת שזה הוא...
הוא לקח אותו ממני ואז חזר בשבילי. הוא אהב את הריח של השיער
שלי - ריח של פרחים. וורדים הוא אמר. הוא היה מניח לי וורד
שחור מיובש על הכרית, ובכל פעם שהייתי מושיטה יד לגעת בו הוא
היה מתנדף והופך לאפר אפור, בעל ריח רקוב, מצחין.
הוא לקח אותי לא כדי שאני אראה את אבא שלי שוב - אלא כדי שריח
השיער שלי יטשטש את הריח והחולי שלו.

את פניו לא ראיתי מעולם.
את שמו אני יודעת...

מוות.