שמים זרועי כוכבים זוהרים
אך עבים מכסים את אורם.
ואני כאן נמצאת, תחת הגשר
ניצבת וראשי מורם.
מביטה לירח שנחבא לו לפתע
וחושך סורר על המים.
העצב חודר לתוך לבי
עוצמת מהר את העיניים.
לאט האור נגלה בתוכי
ומביטה הלאה לנהר הסוער
וכולו שוצף בקצב אדיר
לא עוצר, לא עוצר.
ממשיך במהירות, מסחרר את כולי
פותחת פי כדי לצרוח
אך לא נשמע קולי.
וזיכרונות צפים, עולים
בי.
מכים בכאב, ברעד.
ובא לי לצרוח
ואין לי אומץ, רק פחד.
הדמעות כבר פורצות
וצורחת בקול
עזור לי, עזור
מאסתי בהכל
מה רע בי, ולמה אני נדפקת
למה תמיד לפינה נדחקת?
למה בוגדים בי
פעם, אחר פעם.
למה פוגעים בי?
מכת ברק, קול רעם.
אין בי הבנה
ואין בי תקווה
קשה לי להמשיך לבד.
וזה לא יימשך לעד.
בבקשה שלא.
בבקשה.