אחר הצהריים אימא ואבא התעוררו ושמו לב שרתם לא בבית. הם שאלו
את רעות, האחות הגדולה, אם ראתה את רתם. אבל רעות לא ראתה את
רתם. הם עברו לחצר של דורי ואביתר - אבל התריסים היו מוגפים.
אף אחד לא היה בבית. אימא ידעה שאביתר והוריו היו אמורים ללכת
אל בית הכנסת, וחשבה שרתם בוודאי הצטרפה אליהם. אולם לאחר מספר
דקות שמעו אימא ואבא שאביתר והוריו חזרו הביתה, ומיד חצו את
החצר ושאלו אם גם רתם איתם. אבל רתם לא הייתה איתם, ורוני,
אימא של אביתר, אמרה שלא ראתה אותה כבר הרבה זמן.
אימא ואבא קצת נבהלו. אבא הלך לנעול נעליים כדי לצאת ולחפש את
רתם, ואימא מיד הלכה לבית של שירה לשאול אולי רתם שם. רתם לא
הייתה שם, אבל אימא של שירה אמרה שראתה את רתם נוסעת באופניים
בחברתה של דורי בגן המשחקים.
אבא התחיל ללכת לכיוון גן המשחקים, ופתאום ראה את דורי חוזרת
הביתה, לבד. גם היא לא ידעה איפה רתם.
השמש כבר שקעה, ורתם הייתה לה לבדה בגן המשחקים. לא, לא ממש
לבדה. היו שם עוד ילדים וגם אנשים מבוגרים, אבל היא לא הכירה
אף אחד מהם. אביתר נעלם לה מזמן, וגם את דורי היא לא מצאה. רתם
קצת נבהלה, אבל החליטה שתלך הביתה לבד. היא הרי ילדה גדולה, בת
ארבע וחצי, ויודעת את הדרך הביתה.
אבל בדרך הביתה היה צריך לחצות את הכביש. רתם ירדה מהאופניים,
כי זה מסוכן לחצות כביש ברכיבה על אופניים. אבל רתם גם ידעה
שאימא ואבא לא מרשים לה לחצות כבישים לבד. רק כשתהיה גדולה
יותר תוכל לחצות כבישים לבדה, ובינתיים היא לומדת איך חוצים
נכון. כשהיא הולכת עם אימא ואבא ברחוב, היא אחראית לומר להם
מתי בטוח לחצות, ורק אז כולם חוצים ביחד את הכביש. אבל לבדה -
אסור.
וכך עמדה לה רתם עם האופניים, בחושך לבדה. זאת אומרת, לא ממש
לבדה, היו שם כל מיני אנשים וילדים, אבל היא לא ממש הכירה
אותם. רתם רצתה מאד ללכת הביתה. היא הייתה עייפה מהנסיעה על
האופניים, וגם צמאה, ואולי אפילו טיפ-טיפה רעבה. היא התגעגעה
כבר לאימא ואבא. היא ידעה את הדרך הביתה, אבל איך תחצה את
הכביש לבד? ועם האופניים לידה זה היה עוד יותר קשה.
רתם חשבה לבקש ממישהו להעביר אותה את הכביש, אבל פתאום, בלי
ששמה לב, ירדה לה טיפה מעין ימין. ואליה הצטרפה גם עין שמאל.
רתם לא נבהלה, אבל כנראה העיניים שלה קצת נבהלו, כי היה כבר
חושך, והן לא הכירו אף אחד, והן היו עייפות וצמאות ורעבות.
ולכן העיניים של רתם התחילו לבכות. וכשהעיניים התחילו לבכות,
הן מאד הבהילו את הפה של רתם. והפה של רתם קצת רטט, והתעגל
כלפי מטה, והתחיל לבכות בקול רם. וכשבוכים זה די קשה לבקש
ממישהו מבוגר לעזור לחצות את הכביש.
פתאום שמעה רתם קול נעים לידה. שני אנשים ראו אותה עומדת
ובוכה, ובאו לבדוק מה קרה. "איפה אימא ואבא שלך?", שאלו. רתם
הסבירה שלא באה עם אימא ואבא, אלא עם אביתר ודורי. "את רוצה
שנעזור לך להגיע הביתה?", שאלו. רתם הנהנה בראשה. הפה שלה
עדיין לא יכול היה לדבר הרבה, כי הוא היה עצוב נורא. ואחרי
שהפה של רתם נרגע, רתם אמרה שהיא צריכה לחצות את הכביש כדי
להגיע הביתה. האנשים נתנו לרתם יד אחת מכל צד, ואחד מהם לקח את
האופניים, אבל לפני שהתחילו לחצות במעבר החצייה ראתה רתם ממול,
מעבר לכביש, את אבא שלה! אבא בא מהר מהר לחפש את רתם. הוא כבר
ממש דאג. רתם כל כך שמחה, ורצתה לצעוק "אבא" בקול גדול, אבל
הפה שלה והעיניים עוד לא ראו את אבא, ובמקום לשמוח התחילו שוב
פעם לבכות.
אבא אמר תודה לאנשים שניסו לעזור, וחיבק את רתם חזק חזק עד
שהעיניים והפה של רתם הפסיקו לבכות. בדרך הביתה סיפרה רתם לאבא
על כל מה שקרה. אבא שיבח את רתם שלא חצתה כביש לבדה, ושביקשה
עזרה ממישהו מבוגר.
כשהגיעו הביתה אימא חיכתה לה מודאגת. רתם רצה וחיבקה את אימא,
קצת מתביישת. היא הרגישה שעשתה משהו לא בסדר.
"רתם שלי", אמרה אימא וחיבקה אותה חזק, "אני כל כך שמחה שחזרת
הביתה. דאגנו לך כל כך, אבא ואני. בפעם הבאה אל תלכי לשום מקום
בלי להגיד לנו קודם לכן. לא ידענו איפה את, ודאגנו."
אימא ליטפה את רתם בראש ובגב, וחיבקה אותה שוב ושוב. רתם טמנה
את ראשה בכתפה של אימא וחיבקה אותה חזק. היה נעים להיות שוב
בבית.
