הילד שוב מעיר אותך ביללה. אתה פולט ששש מרגיע, כמעט מתוך
שינה. מסיר שמיכה, מוריד רגליים יחפות אל הרצפה הקרה - זה מעיר
אותך קצת יותר - מגשש ביד פתוחה ובעיניים עצומות אחר המשקפיים,
מרכיב אותם, קם עם ששש חרישי נוסף והולך אליו. אתה מגלה שה-ששש
עזר. הוא ישן. בודק את שאר הילדים. מכסה את האמצעית. חוזר דרך
השירותים. עומד מול החרך הצר שהחלון הנפתח מלמעלה משאיר. שמי
תכלת אפרוריים. ציוצי ציפורים, חריקה חוזרת ונשנית. אתה מסיים
להשתין ופונה אל הכיור. המים הקרים מעירים אותך יותר. אתה מנסה
להבין פתאום למה יש חריקה חוזרת ביום ללא רוח. ובכלל אין לך
כסא נדנדה בחצר. אתה קופא. גוש קרח מתחיל לעטוף את צווארך. אתה
מפחד להרים את המבט אל עצמך - בראי. הראש מושפל והמבט נשאר על
הרווח הצר שבין הכיור לשפת השיש הקרוב אליך. המים ממשיכים
לזרום. אתה מרים את המבט לאיטך. כיור, מים, היד נשלחת אוטומטית
וסוגרת את המים. המבט ממשיך לעלות. הקצה הרחוק של הכיור. שפת
הראי. בחרך הצר שבין משקוף למשקוף לדלת חצי סגורה, אתה מבחין
בדמות. רפרוף מהיר מאוד של העין. אתה מחזיר את המבט והידיים
מתחילות לרעוד. אתה מנסה להבין מה ראית. הוא גבוה. מכנסי שלושה
רבעים, בהירות. העור לבן, חולצה לא מכופתרת, בחוץ, קטנה עליו
קצת. שרוולים קצת אחרי המרפק. מבט חמור סבר. גבות מכווצות,
עיניים קטנות. קרחת גדולה. הידיים אוחזות במוט ארוך, לפנים
למטה. אחר כך ההיגיון והזיכרון משלימים - הידיים אוחזות
בגרזן.
ככה, בכל בוקר, כבר שנים... |