חציתי את הארץ לאורכה, אך נחצתי לאורכי ולרוחבי. ביום הזה כמו
היטשטשו פני האנשים, כל חיוכי העולם כנמסים היו בערפל.
הלוויה.  השמיים בכו. גשם ירד לפני ההלוויה. ענן ישב למעלה
מעלינו ובכה.
אני לא יכול להתנתק ממה שקרה , לא מצליח להמשיך הלאה מחוייך
וצוחק . משהו בי נעצר ביקש שיזכרו את שמו, עוד פעם ועוד אחת.
כמו לא נותן לשמו לעזוב אותנו בטרם עת.
ביום בו צחי מת. כעסתי לא בכיתי , לא הבנתי. ביום בו צחי נהרג
ראיתי רק את עיניו הכחולות והגדולות ולא ראיתי דבר מלבדן.
נזכרתי בו. נזכרתי איך כשהיינו קטנים, כלומר ילדים שחושבים
עצמם מבוגרים, צחי הביא לנו בירות ישבנו כולנו מאחורי איזה שיח
ושתינו. חצי בירה הספיקה לעשות אותנו שיכורים. הבירות לא ניקנו
בכסף או משהו כזה , לא ולא ; אלא נגנבו ממקום כלשהו, אבל בו
נאמר שלא הייתה זו גניבה לשמה. אחר כך ניפצנו את הבקבוקים
והסתלקנו .
ביומיים שלאחר ההלוויה, שכבתי במיטה ללא כל כוח. כאילו סחטו את
גופי  ועונתי במעיין מכשיר עינויים, שדמה במקצת לזה שתארו קפקא
בסיפור "במושבת העונשין".  
עמדנו שם, בבית - העלמין , שותקים .אנשים מכל גיל בכו בכי לא
אחרון. רק כשהורד הארון אל אדמת המושבה הפעורה, רק אז כמו פרץ
בי כל מה שנאצר, רציתי לברוח ורציתי להתקדם אל הקבר ורציתי
להרגיש ולא ידעתי איך מרוב כאב.
זה קרה ביום שני והיום שוב יום שני. אבל החוסר והידיעה, הצער
והכאב לא שונים, להפך אולי עכשיו גדולים הם יותר.
ביום בו צחי מת הכל השתנה.
אני רוצה לבכות עכשיו ולא יכול. אנשי הצבא שמסביבי כמו לא
מאפשרים לי. עיני דומעות בפנים ולא דומעות. בלילות מתהפך, שנתי
נטרפת, כמו נאכלת בידי מפלצת שחורה ונוראה, מבשרת מוות, או
יותר נכון לומר מסמלת מוות. במוחי הזמן שב לאחור, שעון היד
בחלומי משקר בזדון. תמונה דמיונית מצטיירת ובה המפלצת ושני
רובים מעשנים. קירות נופלים ומתרסקים על הרצפה, קולות הנפץ
ושנאה ודם. כל-כך הרבה דם.
לאן זה מתקדם, לאן מובל העדר. מי פה המנהיג ומי אני. שאלות ללא
סימן שאלה. אני שואל ואין תשובה. ד-ם, רק ד-ם  מהדהד קול לא
ברור בתוכי.
צחי לא היה הראשון ולצערי גם לא האחרון. אבל, אכתוב שוב ,
לצערי אני ככולם. כמו שקורה תמיד בעדר בוכים שניה ואפילו לא,
כששומעים ברדיו את הבשורה על חייל שנהרג. חייל: לא בן, אח,
חבר, ידיד ; אלא חייל. חייל של המדינה. וכשהחייל הופך לבן, לבר
צחור, עם עיניים כחולות, פתאום זה מכה בך כואב עד עצמותיך, לא
מניח לנפשך המצטנפת בתוך עצמה.
ביום בו צחי מת. פחדתי ועודני מפחד. צחורה תשכב לה נפשו בתוך
אדמת המריבה, לעד יהדהד שמו בין הרגבים שכל-כך אהב.