[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריאל אלאנור
/
מגש הקצף

הים מגיש לי שאריות של בתולות ים על משטח כחול-ירוק. מפעם לפעם
אני מדמה בנפשי שאני יכול לשמוע קולות בין רחשי הגלים, אך זוהי
אשליה בלבד. דבר לא נותר מלבד קצף הגלים.
הים הוא מקום מקלט ובית קברות. לולא היה הזיכרון משמש לי
כעוגן, הייתי כבר מזמן פוסע פנימה (מרים רגליים, מתיז קצף לכל
עבר) ונבלע בין הגלים. במקום זאת אני פוסע הלוך ושוב על קו
החוף, כארי בסוגר, ושולי הגלים לוחכים את כפות רגלי. ייתכן שיש
בכך מן המשפיל, אך להיכנס עמוק יותר אינני מעז, ולהתרחק יותר
מכך איני יכול.
שיר השירים כבר איננו אומר לי דבר. דימוייו מרוחקים מעולמי
שלי, מעורפלים כחלומות יום אתמול. לא יונים, רק הכחול ירוק
המתערבל של הים. לא עיזים ולא גלעד, רק להקות דגים כסופות בין
זרמי מים קרים כקרח, כמו לוח נוזלי הנוצץ עם כל תנועה של ראשה.

בלא מגע, זוכר. רק מבטים, היבשה הטובעת באינסוף המוחלט, הים
הכמה לעלות אל פני השטח, תחת השמים והאוויר הצלול. השוני ההוא,
שאין לגשר עליו. השרירים הנעים תחת עור רגליי עם כל תנועה
(מעולם לא הייתי מודע להם כל כך), והצבעים המשתנים של קשקשים
החולפים זה על פני זה בזוויות אור שונות, מתפתלים, זורמים.
קצף הגלים הקריר מלטף את אצבעות רגליי, ואני מתנער, ממצמץ,
וממשיך לגרור רגליים, משקיף אל הים. לא בתקווה. במשהו עמוק
יותר, אפל יותר.
כל בוקר, ואחר אני חוזר אל היבשה ומנסה לגעת בכוכבים.

אמי לא הייתה בעלת פונדק, אבי לא היה רב חובל ולא פיראט,
וספינות המפרש פסו מן העולם שנות דור לפני לידתי. לפעמים,
כשאני מכיר בגדולת הטכנולוגיה שלנו, כשאני קד בפני פלמינג, בל
או אדיסון, כשאני חושב שאולי למרות הכל זה שווה, אני חושב גם
על ספינות מפרש מפלחות את הגלים. יש בכך יותר משקל שכנגד מאשר
בענן הפטרייה של הירושימה.
לי נותרו רק החופים, וגם מהם אך מעט מזעיר, אותה שמינית
שבשמינית ממה שהותירו בתי המלון מחד, ושווקי הבשר בביקיני
מאידך. מעטים המקומות אליהם אפשר עוד ללכת, היום. עשרה מטרים
משמאל למרינה באשקלון (אבל זה לא זה), ושני קטעים זנוחים
בטיילת בתל אביב. אולי עוד כמה רצועות קצרות שאתה מגלה בנסיעה
לאורך החוף, כאלו שאינן נתונות לשליטת אף עיר, וגם לא למבטן
הבוחן של ארובות תחנות הכוח. דבר מלבד זאת.

בפעם הראשונה שפגשתי בה היא ישבה על סלע בודד בתוך המים, שלא
היה שם ביום אתמול. זנבה היה פרוש על הצלע המשתפלת של הסלע,
והיא הטתה את ראשה וחייכה. הבטתי בה. בשלב הזה, היא אמרה לי,
היא הייתה אמורה להיעלם. להחליק מן הסלע ולשחות, כמו שאומרים
הנוהגים הבלתי כתובים של בני עמה. אלא שאני הבטתי בה, לא כמו
בריה מעולם אחר, כמו פלא של הטבע, אלא כאל בריה אחות. הבטתי בה
כמו בבן אדם, ודיברתי במבטי. היא נשארה שם רגע, ועוד רגע, עד
שהקשר השברירי בינינו חושל למשהו שהיה יותר ממבט, עד שלא הייתה
לנו כבר ברירה.

"בן אדמה," היא אמרה, בקול כמו בדולח ובמבטא מוזר, ואני אמרתי
"בת ים". חיוך האיר את פניה, כמו קרן שמש היוצרת כתם של זהב על
הגלים, והיא התוותה סימן מהיר באצבעותיה, ועוד אחד.
"בת ים", היא אמרה. אחר חזרה שוב על הסימן הראשון, והפעם
הוסיפה לו סימן אחר. "בת מר," אמרה.
מר, כמובן. מרמידות. "בת מר," אמרתי, וחזרתי על זוג הסימנים
השני. היא חייכה שוב, והתוותה עוד שני סימנים.
"בן אדמה".
הנדתי בראשי לשלילה. "בן ים," אמרתי, בלוויית הסימנים
המתאימים. היא היטתה את ראשה לצד אחד.
"אתה בן מר?" היא שאלה, רק בקול, בלא סימן.
"לא. אבל אני בן ים".
היא צחקה, צחקה בדיוק כמו שאני צוחק כשאני עומד על שובר גלים
בים סוער, והחוותה לי ביד לבוא אליה. אחר כך אמרה "בוא,"
והסיפה סימן ביד השניה. התקרבתי אליה. היא סימנה לי להתקרב
עוד, ואני נכנסתי למים עד ברכי, ונעמדתי מולה, כמעט נוגע בסלע.
היא התבוננה לתוך עיניי. עיניה היו מערבולות כחולות ירוקות,
שבהן זהרו ניצוצות כסף, צוחקים. היא מצמצה פעם אחת, ואני קלטתי
הכל כמו בהילוך איטי, כל פרט ופרט, כל קמט זערורי שיצר את
המסגרת המושלמת של עיניה, כל ריס בנפרד, ואת הכל ביחד. אינני
יודע כמה זמן עמדנו כך, שקועים זה בעיני זו. אולי דקה, אולי
שעתיים. כשהיא דיברה לבסוף, לקח לי רגע לזכור מי אני, מבין
שנינו. אני חושב שגם לה.
"בן ים," היא אמרה, בקול מהוסס אך בנימה פסקנית, ואני לא חושב
שאי פעם שמחתי כל כך על חוות דעתו של מישהו אחר.

אחר כך ישנם ימים שאינני זוכר מהם דבר, וזוכר מהם כל פרט ופרט.
אינני זוכר היכן ישנתי, עם מי שוחחתי, היכן הייתי. רק שיחות על
שיחות איתה, מבול של רגעים בירוק-כחול וניצוצות כסופים. רגע
אחד, כשאור הירח מנצנץ על פנינה שהגישה לי, שהייתה מושלמת מכל
פנינה בעולם. רגע אחר, היא יושבת פעורת פה ואני מספר לה על
ז'ול ורן.
"והוא מעולם לא היה שם?" היא שואלת, ואני, מופתע, מבקש לדעת אם
הוא צדק.
"רק מעט," היא אומרת. "ואף על פי כן".
היא לימדה אותי איך לשחות כמו בן מר. "זה פשוט," היא אמרה בפעם
הראשונה שהציעה שנצלול ואני מחיתי שאינני יכול. "אל תטבע".
לקח לי זמן להבין שהיא רצינית. היא סיפרה לי אגדת מר עתיקה, על
ספינה שטבעה, ואשר מכל מלחיה ניצלו רק שניים, גבר ואישה,
שסירבו לטבוע. אבות בני המר. טענתי שאינני יכול להשליך את חיי
מנגד בשם אגדה. היא הביטה בי. "בטח בי," היא אמרה באותו קול
בדולח שלה. אז בטחתי.
רגעים מתחת לפני הים, עמוק ככל שיכולתי להגיע, עד שהלחץ איים
להרוג אותי. קרני שמש מתחת לפני המים. מערות נסתרות, מלאות
בצמחים ובחיים שלא יאומנו. קטעי אומנות של בני ים, בצמחים
הנעים עם כל תנועה של המים כאילו היו חיים. להקות דגים, כמו
סנוניות שיכולת לגעת בהן כשהתפתלו בין אצבעותיך. אצבעותיה שלה,
משוחחות בשפה שאותה למדתי לבסוף, מסבירות, צוחקות כמו עיניה,
מתרגשות, מספרות.
רגעים, שוכבים על החוף, ראש אל ראש, בלי מגע. מביטים אל
הכוכבים. "הייתי רוצה לגעת בכוכבים," אני אומר, והיא לא משיבה.
רק עיניה נוצצות.
דברים של יבשה, פסלים וציורים ומוזיקה וספרים. קולה, מצטרף אל
הכינורות בשלמות שמעלה דמעות בעיניי. עיניה הדומעות, כשאני
מסיים את "בת הים הקטנה" של אנדרסן. "מה קרה?" אני שואל, והיא
רק צוחקת דרך הדמעות.
בכינו יחד עם הנסיך המאושר, והשתופפנו מפני הדמעות תחת כנפינו.
התווכחנו בלהט על הצדק במעשיהם של עמי ותמי, וצחקנו עד כאב בטן
כשסיימנו את הדיון במתכונים לנזיד מכשפה. התבוננתי בים כשהיא
קראה אלתרמן בקול, וידעתי שהוא ידע. ברגעים אלו, לא הייתי צריך
להביט בה כדי לראות אותה.
הדמעות בעיניה, כשהתבוננו בשמש השוקעת ערב אחד, והסגול והכתום
האפירו והשחירו.
"אל תבוא מחר," היא אמרה לי בשקט, ולרגע ניטלו כל המילים מפי.
היא הפנתה את מבטה.
"בבקשה, למעני, אל תבוא מחר". היא לא ביקשה ממני להבטיח, ואני
לא הבטחתי. עוד בטחתי בה.

יום אפור כמו הימים שלפניה, זה היה, ואני לא הבנתי מדוע. הבוקר
הזדחל, כמעט מהסס אם להפוך לצהריים, וספקות פרפרו בי, כמו
הדגים ששחררנו יום אחד מן הרשת. אבל בטחתי בה. שיחות, מכרים,
ידידים. מכתבים ששלחתי, כנראה. מוזיקה ששמעתי. הכל עבר כאילו
מתוך חלום נכה רוח, כאילו אני חי בתוך סירופ אפור. בשעות אחר
הצהריים המאוחרות נכנסתי לחנות ספרים, ובמדור הילדים ראיתי את
"בת הים הקטנה" של אנדרסן, בכריכה צהובה ועליה בת הים על סלע,
והגלים מתנפצים סביבה ומתיזים קצף. בהיתי רק לרגע, ואז
הסתובבתי והתחלתי לרוץ, וידעתי שלא אוכל, ושלא אספיק, וחוסר
האונים הצמיח לי כנפיים כמו לציפור, והייתי היא, שם על החוף,
וידעתי כל מחשבה שעברה לה בראש. ועדיין לא מהר מספיק.
לא החלפנו יותר ממבט קצר, ואצבעותיה הבזיקו "אני מצטערת". ואז
היא זינקה מעל הסלע, ואני נשארתי קפוא שם לנצח, כשהיא מרחפת
מעל הגלים, ועיניה נעולות על שלי במבט שדבר בעולם לא יוכל
לשבור.
ואז חזרה התנועה, פס בהיר על רקע השמים, ואחר כך שום דבר, מלבד
קצף הגלים.

יש לי כמה שעות מתות מהלילה ההוא. אולי ישנתי, אולי עמדתי
והשקפתי אל הים, אולי ישבתי על החוף, מכונס בעצמי. לא זוכר.
השחר, כשעלה סוף סוף, מפהק ומתכרבל בשמיכה של עננים, מצא אותי
כורע על ברך אחת, מתבונן בקצף הנע ממני ובחזרה. מחפש. כמו עצים
בבתי קברות. שורשיו של איזה עץ התחפרו אל מתחת למצבות? עליו של
איזה עץ מכילים שביבים מאהובי נפשך?
רגל אחת כפופה מתחתי, השוק נח על החול לכל אורכו. שניה משמשת
לי כמשען, ועיניי מכווצות, בוחנות כל בועה ובועה מאלו המרכיבות
את הקצף, עודן בולשות, עודן מחפשות.
אני יודע שיכולתי להישאר כך שעות, יודע שהייתה סיבה לכך שלא
נשארתי. אינני זוכר מהי. אולי אני מעדיף שלא לנסות לזכור. בשלב
כלשהו הרמתי את מבטי, בוחן את החוף בגונו הצהבהב החיוור, את
האפור הנוגה של השמים, את הגלים הכחולים כהים, שלא איבדו מאומה
מעוצמתם. תנועה משכה את עיני, ולאחר רגע קמתי, וברגליים
מאובנות הלכתי שלושה מטרים, אל המקום שבו נשטף לחוף בקבוק
זכוכית קטן, כמו של בירה או משקה קל. לא היה בו שום דבר מיוחד,
אבל אני ידעתי.
הפתק היה עשוי ממשהו שאני מניח שיוגדר "קלף", אבל לא מעור של
חיה יבשתית, ואת מקור הדיו לא נסיתי כלל לשער. כתב היד היה
מוכר לי כמו כתב ידי שלי. לא ראיתי אותו לפני כן מעולם.
"יקירי," הוא נפתח, ואני נאלצתי למצמץ כדי לעצור את הדמעות,
"זה תמיד היה כך, ותמיד יהיה כך, ואין לך כל סיבה להתאבל".
לא בוטח ברגליי, קרסתי אל החול, נשמתי עמוק, והמשכתי.
"זוכר את הפעם בה סיפרת לי על אנדרסן, וכשסיימת ניסיתי לצחוק
בין הדמעות? זוכר איך שאלת מה לא בסדר, ושסירבתי לענות? אז
הנה, החוב היחיד שאני חייבת לך. הדרך שבה אנחנו מספרים את
הסיפור הזה.
תחת המים, בנקודה העמוקה ביותר, ארמונו של מלך הים. אתה מכיר
את החלק הזה, לא כן? שש אחיות, כל אחת עולה לפני המים כשבא
זמנה, כל אחת מביאה איתה פלאים ומראות, חלומות מעולם אחר
שנצרבו אל מוחה בשעות מעטות. כל אחת מאבדת עניין לאיטה, מחליטה
שהים הוא מקומה, מתיישבת.
האחות הצעירה מכולן, לא ידע אנדרסן שלך, עלתה לפני הים טרם
זמנה. הים עוד לא היה טבוע בה במלוא עומקו, תנועות להקות הדגים
לא הבהבו מאחורי עיניה בכל לילה כשהלכה לישון, הקונכיות
והפנינים לא משכו אותה כמגנטים. והיא עלתה לפני הים, והתאהבה.
לא בנסיך, לא באדם. היא התאהבה באדמה, באוויר הפתוח, ברעיון
שישנם דגים המרחפים מעליך, בכנפיים פרושות, ולעולם לא תוכל
לגעת בהם. היא התאהבה ברעיון הכוכבים, הקורצים הרחק מעבר להישג
יד, ברעיון של השמש השולטת במרחבי השמים בלי שאיש יוכל לגעת
בה, בלי שאיש יוכל לעשות דבר מלבד לצפות בכתום ובסגול של
השקיעה ולהיאנח. היא התאהבה במה שעושה את היבשה ליבשה, ובני
אדם לבני אדם - ברעיון הפשוט והבלתי מובן כל כך, שישנם דברים
מחוץ להישג ידך. דברים שגם אם תשחה אלף שנים לא תוכל להגיע
אליהם. אדמה אחת אליה כבולות רגליך עד עולם, ונצח של דברים
בלתי מושגים. מה שאנדרסן שלך קרא לו נשמה. בקצרה, היא התאהבה
ביבשה.
כעבור הזמן, גם כשבא רגע בגרותה וחלף, היא מצאה את עצמה מבלה
יותר ויותר מעל לפני הים. פעם מצאה את עצמה יושבת על אותו סלע
מזריחה עד זריחה, מבטה קפוא, נעול על השמים, ותבניות השמש,
הירח והכוכבים נצרבות אל אחורי עפעפיה.
כפי שקורים הדברים הללו בדרך כלל, היא התאהבה לבסוף בנסיך,
שהיה מגיע יום יום אל החוף. הוא היה חלק מן היבשה, ככלות הכל,
ולא שונה מאוד מבני המר שהכירה - דומה להם יותר מכל אדם,
למעשה. אך הוא היה גם התגשמות כל מה שאהבה ביבשה - היציבות
והמבט המופנה אל על, החלומות המתנופפים ברוח, שרגליהם נטועות
בקרקע וראשיהם שואפים אל הכוכבים. הנסיך אהב אותה גם הוא,
ולמשך זמן קצר הם היו מאושרים מאוד.
אלא שעם הזמן היא למדה שגם אם תאהב פי אלף מכפי שהיא אוהבת,
וגם אם יהיה הקשר ביניהם חזק מכל מה שדמיינה שאפשרי, לא תהיה
לה נשמה. תחושת הפליאה שלה לעולם תתועל דרך אחרים, הכוכבים
לעולם ייראו לה כנקודות אור זוהרות במרחק, ורק ככאלה. היא לא
הייתה בת אדם, היא לא רצתה לגעת בכוכבים, אלא לרצות לגעת
בכוכבים. היא לא רצתה לעוף כמו הציפורים, אלא התבוננה בציפורים
במעופן והרגישה משיכה חלושה עד בלי די, כמו זיכרון של חלום.
היא הייתה בת ים, שנרדמה כל לילה לתנועת הגלים, ולא הייתה לה
נשמה.
הנסיך שלה ידע מה עובר עליה, ובוקר אחד הוא בא אליה, אוחז בידו
סכין אבן שנדמתה כעצובה. "קחי את הסכין הזו, אהובתי, וטלי את
חיי," הוא אמר לה, והיא נרתעה בבהלה וסירבה מיד. אבל הנסיך לא
וויתר. הוא סיפר לה שפעם היה גם הוא בן מר, וגם הוא עלה אל
היבשה טרם זמנו. גם הוא התאהב בבת אדם, וגם הוא למד לבסוף שכל
אהבתו לרעיון הנשמה והדברים הבלתי מושגים, אין בה די כדי
להעניק לו את חלומותיהם של בני האדם. הוא הלך למכשפת הים,
וביקש ממנה לתת לו נשמה. היא נתנה לו את הסכין, ו -
בת המר לא רצתה לשמוע עוד, ובו בזמן ידעה שכבר שמעה הכל. היא
זינקה מהסלע עליו ישבה, ושחתה הרחק הרחק למעמקי הים. הנסיך שלה
ישב על החוף והביט אחריה, רק הביט, ולאחר זמן מה נרדם. כשאור
הירח זרח על המים ברכות של חצות הלילה, כשכל העולם דומם וממתין
למעשים הגדולים, היא חזרה אל החוף, ונטלה בידה את הסכין. הייתה
רק נשמה אחת לשניהם, היא ידעה, והיא אהבה את הנסיך על שום מה
שייצג, ולא על שום מה שהיה. היא הרימה את הסכין מעל חזהו,
ונשמה עמוק. כשנשמה, נעה ידה קלות, ואור הירח זרח על אותו הקטע
בלהב הסכין שהיה שחור מדם. היא הביטה בסכין, ובפניו של הנסיך,
ובאור הירח על המים, ואז, בזעקה נואשת שכמותה לא שמע העולם
מעודו, גררה את עצמה בחזרה אל פני הסלע, וזינקה אל המים. הנסיך
התעורר באותו הרגע, ולרגע שנראה בעיניו כמו נצח ישב הלום, כשבת
הים ריחפה באוויר באיטיות מייסרת. ואז היה רק הקצף על פני
הגלים."

"אל לך להצטער, אהובי. כל בני המר יודעים את מה שידעתי, ואני
בחרתי כפי שבחרתי. אינני יכולה להמשיך לחיות בכמיהה הזו
לכמיהה, אינני יכולה להמשיך לחיות ללא נשמה. אינני יכולה
להמשיך לרצות שיהיה בעיניי אותו מבט שיש בעיניך כשאתה מתבונן
בצדף על החוף או בכוכב בקצה האופק, אינני יכולה להמשיך לדמוע
ברגע בו אתה מסב את מבטך מעיניי, אינני יכולה להמשיך להתבונן
בשמש ולעולם לא לרצות לגעת בה, ויש רק נשמה אחת לשנינו.
ידעתי כל זאת, ובחרתי בכמיהה. ידעתי כל זאת, ועדיין לא החלקתי
מאותו הסלע, ידעתי את הדבר שהאגדה הישנה הזו הזהירה מפניו
וכמהה אליו בו בזמן. ידעתי את הכמיהה, ובחרתי בה, ועתה בא הזמן
אל קיצו, כי יש נשמה אחת לשנינו. ולכן אהפוך לקצף הגלים, ולי
לא נותר לבקש ממך אלא זאת:

גע בכוכבים למעני."

ישבתי שם זמן מה, הלום חושים, משותק. קראתי את המילים שוב
ושוב, בכל פעם עד לנקודה שבה הדמעות סימאו את עיני, ולא יכולתי
להמשיך. בלא שהרגשתי, יצרו הגלים שקע תחת רגליי הנחות על החול,
וכשקמתי סוף סוף, מעט אחרי השקיעה, הותרתי בחול בריכה קטנה,
ובה מים וקצף. הבטתי בה, לרגע, ואז כרעתי ברך, ודרך הקצף, נגעה
לרגע ידי בכוכב.
פניתי והלכתי משם, ומאחוריי לא נותר דבר מלבד נהמת הים וקצף
הגלים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מפוחית באנגלית
זה הרמוניקה.



תרנגולת עם
עובדות מדעיות
מעניינות


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/3/06 16:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריאל אלאנור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה