ברחתי. מן הסתם ברחתי, לסיפור קוראים אסקפיזם. אבל לא סתם
ברחתי, ברחתי לסופר מרקט. כשהגעתי למוכר בשר ביקשתי שייתן לי
מאתיים גרם אסקפיזם מעושן.
"למה לך אסקפיזם מעושן? יש לך מספיק מזה בחיים..." הוא אמר תוך
כדי שהפנה לי את הגב ונכנס לחדר האיחסון.
באמת לא הבנתי את המשמעות של הדברים שלו... מוכר מוזר...
ברחתי לחדר שלי. שוב.
בד"כ אני לא בן אדם שבורח. כל החיים שלי הייתי אדם אדיש. לא
אדיש רגיל, אדיש בצורה כזאת, שאפילו התקף לב לא היה רוצה לבוא
אליי כי חשב שזה לא ישנה לי כלום בגישה... אבל בכל זאת היה לי
התקף לב.
אחרי החוויה המעוררת הזאת הלכתי לפסיכולוג, לאחר שהרופאים טענו
שאולי אני אדם עם מתחים.
"אתה עייף? מוטרד? נראה כאילו אתה סוחב מטען כבד מאוד" אמר לי
הפסיכולוג בזמן שלגם מכוס הקפה שלו.
"מוטרד? לא אני פשוט אדיש. ומאז הצבא לא סחבתי מטען כבד מאוד,
אז אני חושב שאני יחסית בסדר."
"אדיש?"הוא שאל בתימהון, "איך אתה אדיש? היה לך התקף לב!"
"ככה אני. תראה, גם כשחברה שלי זרקה אותי, אחרי שלוש שנים
ארוכות, לא הגבתי. לא בכיתי, לא צעקתי, פשוט הנהנתי והלכתי.
כשחברים שלי מתו בצבא, הייתי בהלוויות, החזקתי פרחים, התייפחתי
והמשכתי. אני לא בן אדם שמתייחס לפרטים".
"טוב תקשיב", הוא אמר בטון נרגז שכזה, "אתה צריך לקחת את עצמך
ביידים. תעשה משהו, אל תשב ותהנהן. תעשה עם עצמך משהו!"

אז עשיתי. התחלתי לברוח. זה באמת היה שינוי מרענן, הרגשתי
שנהפכתי לאקטיבי. באמת לא הזיק לי קצת ספורט.
בהתחלה הבריחה באה אליי בצורה לא טבעית, הייתי צריך לחשוב איך
לברוח ולאן. אבל ברגע שהמקרים מתרבים, האנשים נעשים יותר ויותר
ברוטאלים והאהבה מבוששת לבוא, הבריחה נראתה כמו האופציה הסבירה
ביותר.
אבל מכל הבריחות שעשיתי, בין אם זה בריחה משודדים ברחוב, או
בריחה מהתסכול במקום העבודה, הבריחה הכי טובה היא הבריחה לעשן.
כל סוג של עשן: קטורת, עשן ברביקיו או עשן מכוניות.
אבל ללא ספק, הדובדבן שבקצפת, היא הבריחה לסיגריות. שילוב של
התמכרות ועשן.
התחלתי לעשן כשנהייתי מתוסכל מהפסיכולוג ההוא, אחרי שלקח לי
חמש מאות שקל לפגישה וכמעט נרדם כל פעם שהגעתי לטיפול. המשכתי
לעשן כשפוטרתי ממקום העבודה, אחרי שהייתי עושה הפסקות סיגריה
כל רבע שעה.
אבל המוכר ההוא, בסופר, לא יוצא לי מהראש... אולי באמת שבעתי
מלברוח? אולי צריך להתחיל להישאר? אחרי הכל, הוא מוכר בסופר,
מה הוא כבר מבין...
עכשיו אני בבית חולים, אחרי התקף לב שני. הסיגריות מאוד עזרו
לבריחה, הסמים עזרו לשכחה, והם גם הביאו את הגוף שלי למצב של
דעיכה... אז עכשיו אני יושב בבית חולים, לא יכול לזוז, שלא
נדבר על לברוח.
אני יושב עם סיגריה, מסתכל על העשן, ונופל שוב, לתוך אסקפיזם
מעושן...