כמו תמיד הצטערתי שהפעולה בנוער העובד נגמרה. תמר המדריכה תמיד
היתה מוצאת נושאים מעניינים לדבר עליהם. לצערי, היא אף פעם לא
היתה מדברת על הנושא שהכי עניין אותי, תמר. הצמה הארוכה,
הלחיים הורודות, האהבה הראשונה שלי.
באנגלית יש לזה מילה, את זה אני יודע  היום, "קראש". באמת
התרסקתי כשגיליתי שהאהבה הזאת היא רק מהצד שלי. בטח בגלל שהיא
היתה בת 17 וכבר גדולה, ואני הייתי בן 10 ועדיין קטן. הגילוי
לא היה בעקבות וידוי שלי באוזניה ודחייה, אלא פשוט לילה אחד
כשטיילתי עם סופי, הכלבה שלי, ראיתי אותה מתמזמזת ומצחקקת
ומתלחששת עם אהוד, המדריך של כיתות ה'. בדיעבד אני כבר יודע
שלב קטן נשבר בדיוק באותה עוצמה כמו לב גדול.

אחרי הפעולה, כמו אחרי כל פעולה, הלכנו לעשות פשיטה על עצי
הפרי בסביבה. זה היה מין מבצע כזה. התגנבנו בשקט לחצרות של
השיכונים. זה  בכלל לא היה קשה להתגנב כי לא היו מכשולים בדרך,
חוץ מאחד, ששקט שלנו לא היה ממש שקט. השכנים תמיד היו שומעים
אותנו ושופכים עלינו קערות של מים, כך שכל פשיטה היתה נגמרת
בבטן מלאה בגוייבות, שסק, קלמנטינות, תלוי לאיזו חצר פלשנו,
ובבגדים רטובים.
עם הזמן הספקנו לבקר בכל החצרות בשכונה, חוץ מבחצר שבסוף
הרחוב, החצר של המכשפה. יוסי אמר שכדאי לנו להתרחק משם כי גרה
שם מכשפה זקנה שמבשלת ילדים, וככה עשינו.
המילים האלו של יוסי חדרו כל כך עמוק לתוכי וזרעו בי פחד
אמיתי. גם כשהייתי מקצר את ההליכה לבית הספר, שם, ליד הבית
שלה, אפילו לאור יום הייתי מתחיל לרוץ. לבית היתה חומת אבן
יותר גבוהה ממני בראש וחצי, ושער ברזל מוצק. על השער היה רשום
באותיות די מטושטשות "שמחה" בצד אחד ו"לווינסון" בצד השני.
למכשפה היה שם רגיל.

אותו לילה היה לילה מיוחד. עמדתי לעבור את מבחן הקבלה לחבורה
של יוסי, שאחריו עמדתי להיות אחד מהם באופן רישמי.
יוסי הכין לי מבחן מזוויע. הייתי צריך לפשוט על החצר של
המכשפה. הוא אמר שכולם עברו את המבחן הזה, אבל ידעתי שהוא
משקר, ושאני אהיה הראשון ובטח גם האחרון.
יוסי עשה לי סולם גנבים וטיפסתי על החומה. הבית שלה היה חשוך
לגמרי. אמרתי להם שאני לא רואה כלום, אפילו לא צלליות של עצים.
יוסי אמר שאני סתם משתפן, ושאני מנסה להתחמק. כשניסיתי להיטיב
את הראייה וזזתי קצת על החומה, איבדתי שיווי משקל, נפלתי לתוך
החצר, וקיבלתי מכה חזקה ברגל. התאפקתי לא לצעוק. רק זה היה חסר
לי, שהיא תשמע אותי, ואני אמצא את עצמי בתוך קדרה. שמעתי את
הקולות של יוסי והחבר'ה מתרחקים במהירות מרשימה.  הבני זונות
השאירו אותי לבד.

אחרי כמה שניות נדלק אור, מפתח הסתובב במנעול, הדלת נפתחה
ודמות הופיעה בפתח. ראיתי מין מקל כזה ביד שלה, בטח המטאטא של
המכשפה.
שמעתי צעדים מהירים מתקרבים אלי. לא הבנתי איך הם מתקרבים, הרי
אני עדיין רואה אותה בפתח.
נבהלתי. הייתי קרוב מאוד ללעשות במכנסיים. מה עושים עכשיו?
מתפללים? הרי לזוז לא יכולתי. צועקים לעזרה? ניסיתי אבל הגרון
שלי התכווץ  על מיתרי הקול, ויצא לי רק ציוץ חלוש. עצמתי
עיניים, וחיכיתי לגרוע מכל. עד אותו רגע הגרוע מכל היה סטירה
שאבא פעם הכניס לי, לא זוכר למה, אבל איכשהו ידעתי שיכולים
להיות דברים הרבה יותר גרועים מזה.
הרגשתי משהו מלקק לי את הפנים. פקחתי עיניים בבהלה וראיתי
פודל. קצת נרגעתי, אבל אז שוב שמעתי צעדים מתקרבים, והדמות
נעלמה מהדלת. פנס האיר לי על הפנים, ושמעתי קול ששאל אם אני
בסדר. משהו בקול הזה גרם לי להפסיק לפחוד בבת אחת. זה היה קול
טוב.
הזקנה עזרה לי לקום, והוליכה אותי פנימה אל תוך הבית שלה. היא
הושיבה אותי במטבח על כסא עם ריפוד פלסטיק כתום, והכינה לי כוס
תה מתוק מתוק. בזמן ששתיתי היא בדקה לי את הרגל, אמרה שקצת
נפוח אבל עד החתונה זה יעבור, וחבשה לי אותה.
הסתכלתי עליה כששמה לי את התחבושת. הפנים שלה היו מקומטים,
השיער שלה היה לבן כמעט לגמרי, והיא לבשה חלוק ורוד קצת
מלוכלך. על היד היה לה מספר כחול. זה נראה כאילו מישהו רשם
בעט, כמו שהייתי רושם דברים על היד כשרציתי להעתיק במבחן.
אבא הסביר לי פעם מה זה. שככה הגרמנים סימנו את היהודים לפני
שהרגו אותם. גם את סבא וסבתא שלי הם הרגו. כשהם מתו הם לא היו
סבא וסבתא שלי, הם היו רק ההורים של אבא שלי.
היא לא אמרה כלום על זה שמצאה אותי בצד הלא נכון של החומה
שלה.
אחרי שגמרנו, אני לשתות והיא לחבוש, היא אמרה שמאוחר, ובטח
ההורים שלי נורא דואגים לי. היא ליוותה אותי עד שער הברזל,
ושמעתי את הבריחים ננעלים מאחורי.

למחרת, בדרך לבית הספר, נזכרתי שלא הודיתי לה. אולי כי הייתי
קצת המום שלא קרה לי שום דבר רע, ושהיא סתם היתה עוד זקנה
נחמדה, בדיוק כמו השכנה שלנו צביה.
עצרתי מול שער הברזל וצלצלתי בפעמון. אחרי קצת זמן נפתח השער.
שמחה זיהתה אותי, וחייכה. היא אמרה לי שהיתה לה הרגשה שאחזור
לבקר, אבל היא לא תארה לעצמה שזה יהיה מהר כל כך. היא אפילו לא
שאלה אותי מה אני רוצה, רק תפסה לי ביד ואמרה שממש כרגע היא
הכינה תה, ושאבוא לשתות איתה.

כשהלכנו על השביל הסתכלתי לצדדים. מסביב היו רק פרחים. בגלל זה
לא ראיתי צלליות של עצים אתמול. אני חשבתי שהכרתי את כל הצבעים
שיש, בגלל שאורנה, המורה שלי לציור, לימדה אותנו לערבב כל מיני
צבעים, אבל כשהסתכלתי על הפרחים, ראיתי צבעים חדשים.
כשנכנסנו למטבח, היא שוב הושיבה אותי על אותו כיסא עם ריפוד
פלסטיק כתום, ומזגה לשנינו את התה המתוק שהיה לי טעים כבר
אתמול. שמחה התיישבה מולי, ושוב ראיתי את המספר הכחול הזה.
הסתכלתי עליו, והיא שמה לב ושאלה אם אני יודע מה זה.
הנהנתי. גם היא הסתכלה על המספר, העיניים שלה הפכו רטובות,
והיא התחילה לדבר.
אבא לא רצה לספר לי מה בדיוק קרה לסבא וסבתא, וסבתא גם לא
סיפרה לי כי היא מתה, אבל שמחה כן סיפרה לי, או אולי סיפרה
לעצמה ואני רק הייתי ליד.
פעם, מזמן, קראו לה אנה. אבל כשהיא הגיעה לארץ, הדבר הראשון
שעשתה היה להחליף שם. היא חשבה אולי זה יהרוג את הזכרונות
העצובים.

"אנה לווינסון", הרעים הקול ששלף אותה מתוך שינה. מעליה התנשאה
צלליתו של אחד השומרים הגרמנים.
אנה הצטמררה. היא היתה כבר שנתיים במקום הארור הזה. אלפי אנשים
כבר הלכו כלעומת שבאו, ורק היא עדיין נרדמה כל לילה על אותו
דרגש עלוב, באותה חליפת בגדים מרופטת. אנה ידעה לאן הלכו כולם,
צחנת הבשר השרוף ריחפה דרך קבע מעל המחנה.
בתוך כל הזוועה הזאת היא לא הצליחה להחליט מה יותר נורא, להשאר
בחיים כשכולם סביבך מתים, ולא לדעת מתי יגיע תורה ואיך זה
שדווקא היא עדיין נושמת, או למות כמו כולם.
השומר פקד עליה לקום ולבוא איתו.
זהו, חשבה, הגיע זמנה להצטרף אל כולם. היא חשה שלווה מוזרה.
היא ירדה מהדרגש בשקט, והתחילה לפסוע לכיוון דלת היציאה מצריף
השינה. השומר זרז אותה עם קנה הרובה. בחוץ היה חשוך עדיין, ולא
היה לה מושג מה השעה. הוא הדריך אותה בדיוק לאן ללכת, כשהוא
משתמש ברובה שלו. הם הלכו לאורך הגדר אל הקצה הרחוק של המחנה,
לכיוון מגורי הקצינים. אנה הכירה את כל הקצינים במחנה. היא
בישלה בשבילם והגישה להם מהיום שהגיעה לשם. היתה מעלה גדולה
לעבודה במטבח, האוכל. אוכל רגיל היה דבר שהאחרים לא זכו לו.
הגרמנים לא רצו לבזבז אוכל על גופות.
הם הגיעו לצריף של מפקד המחנה. ידו של השומר רעדה כשהקיש על
הדלת, ומבפנים נשמע קול שאמר להכנס. השומר פתח את הדלת, דחף
אותה פנימה עם הרובה, רקע בעקביו, הסתובב ונעלם.
אנה זיהתה את האיש שישב מאחורי המכתבה. היינריך הימלר, מפקד
הגסטאפו בכבודו ובעצמו.
הבן שלו, הלמוט, היה מאוהב בה שנים ארוכות. הם למדו יחד, והיא
היתה מגיעה לביתם לעיתים קרובות. כל זה היה בימים שזה עוד היה
בסדר להיות יהודי. מידי פעם היה הר הימלר מצטרף אליהם לשיחות.
לאנה היה תמיד נדמה שהוא מביט בה בצורה משונה.
כשפרצה המלחמה ההורים שלה ניסו לצאת מגרמניה, אבל הם נעצרו,
והיא הופרדה מהם. היא לא שמעה דבר על גורלם מאז.
הר הימלר ברך אותה לשלום ושאל לשלומה. היא מילמלה חלושות שהיא
בסדר, ויפה מצידו שהוא שואל. הוא הצביע על חדר האמבטיה, ואמר
לה שתכנס לשם להתרחץ, ושתלבש את השמלה שהכין בשבילה על הכסא.
היא הנהנה ונכנסה. היא החלה למלא את האמבטיה, וראשה קדח
ממחשבות. מה הוא עושה כאן, איך מצא אותה, למה היא באמבטיה
עכשיו.
המחשבות פסקו בבת אחת כשהתחילו להתפשט בחדר אדים וניחוח של
סבון. היא בדקה שהמים לא חמים מידי, ונכנסה פנימה. הזמן שחלף,
ומקלחות במים קרים וסבון ששורט את העור, הצליחו להשכיח כמה
נעימה ההרגשה לשכב באמבטיה.
היא שקעה בזכרונות, אבל נקישה על הדלת החרידה אותה. הר הימלר
אמר לה שתזדרז.
היא זינקה החוצה מהאמבטיה, התנגבה בחופזה במגבת נעימה למגע,
הסתרקה, אספה שערה, לבשה את השמלה ויצאה למשרד. הוא כבר עמד
ליד הדלת, ואמר לה לבוא איתו.
הם יצאו יחד ונכנסו לאוטו המפואר שלו. לא היה נהג באוטו.
היינריך התיישב מאחורי ההגה. שוב תקפו אותה המחשבות ונוספו
אליהן חדשות. למה אין נהג לקצין במעמדו, לאן הוא לוקח אותה.
הוא התחיל לנסוע, ולא הוציא מילה מהפה.
אנה רצתה לדעת מה קורה, אבל לא ידעה מה לשאול קודם, אז היא
שאלה מה השעה. אחת וחצי, ענה.
הם נסעו בדממה עד שהאיר השחר. כשהפציעו קרני שמש ראשונות והאור
גרש את הלילה, הוא עצר לפתע ואמר לה לצאת. אנה צייתה ללא אומר
ויצאה מהאוטו.
הדבר הראשון שהכה בה היה האוויר נטול הריחות. האוויר הצח כמעט
והפך את קיבתה. הדבר השני היה המרבדים הירוקים שהיו מוכתמים
בשלל פרחים צבעוניים. צבע, אלוהים, לא הכל היה שחור אפור לבן.
אנה כמעט שכחה שקיימים עוד צבעים. כל שזכרה היה הצבע הלבן של
צריפי המגורים, העשן השחור שהתמר דרך קבע בקצה של המחנה,
והאספלט האפור של השבילים בין הצריפים, שמפקד המחנה החדש הורה
לסלול. היא היתה שם עוד מהתקופה שהיו שבילי עפר בין הצריפים.
עפר שהיו טבועים בו עקבות של עשרות אלפים, ועכשיו כיסה אותם
האספלט. למפקד החדש היו בעיות בדרכי הנשימה, והאבק שהעלו
העוברים ולא שבים הפריע לו לנשום.
היינריך נשאר לשבת באוטו, והיא התחילה לפסוע לכיוון המרבדים
הירוקים. היא צעדה באיטיות, מתענגת על יפי הטבע. כשהתרחקה קצת
מהאוטו, שמעה את הדלת נפתחת, הסתכלה לאחור וראתה אותו הולך
מסביב, נשען על הדלת הרחוקה מהנהג ומשלב ידיו. היא לא הבינה
למה הוא מסתכל עליה ומחייך. היא הסבה מבטה ממנו, הביטה שוב
אל השדה, ונשימתה נעתקה. הכניסה שלה למרבדי הפרחים החרידה מאות
פרפרים מרבצם. היא כמעט יכולה היתה לשמוע את קול משק כנפיהם.
כמו גל ענק  הפכו המאות לאלפים והאלפים לרבבות. גם הרחק ממנה
נעורו הפרפרים, וענן צבע שזז השתרע לפניה, מעליה, מצדדיה. לכל
כיוון שהביטה ראתה פרפרים.
היא עמדה נדהמת. באחת היא שכחה כל מה שסביבה, ורק נעצה
עיניים מוגדלות בהשתאות בהצגה המרהיבה שהטבע והר הימלר הכינו
במיוחד בשבילה.
אנה ניצבה ללא תנועה דקות ארוכות. היא לא רצתה שהמחזה הזה יגמר
לעולם, אבל הוא קרא לה לחזור לאוטו. היא העיפה מבט אחרון
בפרפרים שלה, נפרדה מהם, ושבה על עקבותיה.

עד עצם היום הזה היא לא מבינה למה הר הימלר עשה את כל זה
למענה. מה גרם לו לדאוג שלא יהרגו אותה, מדוע הוציא אותה לפתע
מהמחנה ושם אותה על מטוס שהביא אותה לאיטליה, שם חיכתה לה
ספינה שהבריחה אותה לישראל. בארץ חיכו לה אנשים שידעה שהוא
שלח. הם הביאו אותה לבית הזה, אמרו לה שזה הבית שלה, ונעלמו.
לפני שעלתה על המטוס הוא נתן לה תיק. במטוס היא לא התאפקה
והציצה פנימה. התיק היה מלא בכסף מזומן אמריקאי ותכשיטים.

כשהיא גמרה לדבר הסתכלתי על השעון בקיר. היתה כבר שעת צהריים
ולא הלכתי לבית הספר בכלל. דקות ארוכות שנינו שתקנו. לא ממש
ידעתי מה להגיד. בסוף שאלתי אותה את השאלה שהטרידה אותי מאז
הפשיטה הכושלת שלי על החצר שלה. אמרתי לה שאבא שלי תמיד אמר
שאם יהיה לנו פעם כסף, הוא יקנה בית פרטי עם חצר גדולה, ויגדל
שם כל מיני עצים עם פירות. שאלתי אותה איך זה שאין לה בכלל עצי
פרי בכל החצר הענקית הזאת, אלא רק פרחים.
היא ענתה לי שפרפרים אי אפשר לקנות בשוק.