זה לא שאני מאשימה אותו,
אבל בגלל שאנחנו כבר בקושי מדברים,
הרבה דברים אני לא מספרת לו,
והם פשוט נאבדים.
למשל, כל הבלאגן בזמנו, שהתחולל לו,
בגלל 'ארבעה בתים וגעגוע', וגם קצת בגללו,
ואלעד, וזה שיצאנו לחגוג,
ולפעמים זה חסר לי. מאוד.
ולי, גם ככה קשה לדבר,
הוא לא שואל -
ואיך אני אספר?

אני רוצה שנדבר יותר,
ולספר כל מה שמתחולל לי בפנים,
אני רוצה לראות אותו,
את החמצון, החיוך, ובזוויות העיניים - את הקמטים.

לפעמים בא לי לא לחשוב אם מותר או אסור
פשוט לשחרר את כל מה שבפנים נצור.
הוא ילחש לי באוזן 'לנו זה לא יקרה',
'אנחנו נסתיים בטוב', יאמרו העיניים.
ואז, לצידו, אני ארגיש מוגנת,
חיוך ישתחרר מבין השפתיים.

אני רוצה שהפחד בבטן יעלם כבר,
ויישארו שם רק הפרפרים.
אלו שמופיעים כשאני מדברת איתו,
ועם כל 'אוהב אותך' מתגברים.

אני רוצה שלא נפגע או ניפגע,
ש'אנחנו' - יישאר תמיד כזה מיוחד,
אבל אני גם רוצה שנריב כבר, ונשלים,
ונגלה שגם אחרי, אפשר להישאר ביחד.

ו', יז' אדר התשס"ו
17.3.06