אני זוכר את הרגע בו נפגשנו
היא חסרה לי, הייתי חלול, הייתי לבד.
אמרתי לו שהוא נראה לי מוכר
הוא טען שנפגשנו כבר,
שלא מזמן הוא נולד
אך עכשיו התעורר
ואיתי הוא תמיד ישאר.
ומאותו רגע הפכנו לאיש אחד
איש של צער, יגון, וכאב
איש שאף אחד לא יאהב ולא אוהב.

הוא החבר שנמצא אצלי בלב
הוא החבר שנולד מכאב.
הוא הקול הקטן שיועץ לי תמיד,
הוא הקול העמוק שלא מפסיק להפחיד.
הוא זה שגרם לי לחשוף
שהכאב אינו בר חלוף.
הוא כצעיף הדוק החונק את הגרון,
הוא זה שנעל את רגשותיי בתחתית הארון.
הוא חותך בנפש כתער החד
ונדמה שכך זה ישאר לעד.

את כל רגשותיי הרג והשחית,
מלבד את העצב שאותי לא פסק מלהמית.
לכל מקום שאפנה הולך הוא איתי
ובכל נשימה שלו שואף הוא אותי.
ביחד אנו שניים האוחזים יד ביד
ביחד אנו שניים, וכך נישאר לעד.
מכיר הוא אותי יותר מכל אדם,
אך חברות זו שלנו נקנתה ברוב דם,
וכך נישאר תמיד, עד השקיעה, עד השקיעה של העולם.

איתו, גם באורו של יום, עולמי עוטה חשכה.
הזהר נא בני, פן יתפוס הוא גם אותך.
רק דבר אחד יכול לגאול את נפשי מזה השבר,
דבר אחד מתוק, יחיד ומיוחד - והוא הקבר.