רוח קרירה נשבה בעורפה. ודמעות גדולות זלגו מעיניה. היא הרגישה
את כל העולם חרב עליה.
היא הרגישה שבכל פעם שהיא מתאהבת ומתקרבת לאדם מסוים. האדם הזה
מכיר מישהי אחרת והיא הופכת להיות חברתו.
פעם כשהיא הייתה רק ילדה קטנה ותמימה היא התאהבה בילד אחד.
הילד היה ידידה הטוב ביותר ואיכשהו בלי לשים לב היא התאהבה.
ואילו הילד התאהב בבת דודתה. היא בכתה, הרגישה שעולמה חרב
עלייה. אבל איכשהו אהבת הילדות הזאת נגמרה. הזמן השכיח ממנה
אותו. ועכשיו היא שוב מאוהבת, אבל עכשיו היא יודעת שהפעם זה
אחרת. היא לא אותה ילדה קטנה ותמימה. הפעם זה היה כל כך שונה.
זאת הייתה אהבה בוגרת, אחרת. אהבה שאפשר לאהוב רק כשגדלים. היא
נזכרה ביום החם בו היא פגשה אותו בפעם הראשונה. היה בחיוך שלו
משהו שגרם לה להבין שאהבה הזאת, הרגש החדש הזה, לא היה רגש של
מהיום למחר זה היה רגש שיגדל ויגדל. אבל מצד שני היא הייתה
בטוחה שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שהם יפגשו ואין לה שום סיבה
לפתח אליו רגשות. אבל גם אחרי שהם דיברו מעט ודרכיהם נפרדו.
עדיין בראשה התרוצצה אותה תמונה, תמונה שלו עם חיוך ענק. לא
הייתה שום סיבה למפגש חוזר שלהם אך הגורל רצה שהרגש שלה לא
ישכח כל כך מהר והם נפגשו שוב ושוב. אהבתה גדלה מיום ליום
התעצמה יותר ויותר. היא הפכה לחונקת וכאובה. המפגשים ביניהם
היו כל כך דלים וביניהם שררו יחסי ידידות בלבד. שום רגש חם או
נעים מעל לידידות פשוט לא נועד לקרות. היא מעולם לא בכתה כל כך
הרבה כמו שבכתה בגללו מכל סיבה שבעולם.
ועכשיו כל עולמה חרב עליה כשהיא גילתה שיש לו חברה. כנראה היא
מעולם לא הרגישה כאב גדול כל כך כמו שהרגישה בזמן הזה. היא
הרגישה כאילו ברק גדול וחזק פגע. ובעצם אפילו הכאב הזה כנראה
לא היה משתווה לכאב שהיא הרגישה עכשיו.
היה לה כל כך כואב. למה? למה בכל פעם שהיא מתאהבת בבנאדם הוא
"נעלם לה בין האצבעות"?
למה בכל פעם שהיא מרגישה שאהבתה כל כך קרובה למימוש משהו מפריע
למימושה.
עשרות פעמים חברותיה אמרו לה שהיא תשכח אותו. ושאהבתה לא לנצח
אבל היא רק חזרה ואמרה: "אבל אני אוהבת אותו, רק אותו". כמה
פעמים היה אפשר לחזור על המשפט הזה אבל היא חזרה. בדמעות חזרה
ואמרה: "אוהבת, רק אותו". הכירו לה עשרות בנים, יפים יותר,
טובים יותר. אבל היא הסתכלה רק על תמונה קטנה וחיוורת שהיא
קיבלה ממנו. תמונה ישנה שנהפכה להיות כל עולמה.
היא אהבה אותו ורק אותו. והוא לא ידע ואפילו אם ניחש לא היה
יכל לעשות כלום.
היא ניסתה לשכוח, היא באמת ניסתה אבל לא הייתה מסוגלת ובאותו
היום החליטה לכתוב לו מכתב ולספר על אהבתה. היא הוציאה מהמגירה
דף נייר צבעוני עם שורות וגם מעטפה קטנה. על מעטפה רשמה את שמו
והתחילה לכתוב. היא כתבה:" לרונן אהובי!" אבל מחקה אותה. מה
היה ההיגיון כבר בשורה הראשונה לספר הכל?! היא החליטה שהיא
תכתוב רק את המילה: "לרונן" ורק מאוחר יותר היא תספר על כל
רגשותיה והיא החלה לכתוב. היא כתבה שורה ומחקה, כתבה עוד שורה
וגם אותה מחקה. כך היא ישבה שעה שלמה ולבסוף סיימה. במכתב היה
כתוב:


לרונן!
אתה לא יודע מה עברתי בדרך כדי לכתוב לך מכתב זה. אני לא יודעת
איך להביע את רגשותיי. אבל אני יודעת שאם אני לא יוציא הכל
החוצה אני ימות. אני יודעת שאנחנו רק ידידים ולא יותר. אני
יודעת שיש לך מישהי אחרת. אבל אני רק רוצה להגיד לך שלמרות
שאני מאחלת לך את כל האושר בעולם אני יודעת שאף אחת, לעולם לא
תאהב אותך כמו שאני אוהבת. אני חושבת עלייך כל הזמן. אתה נמצא
תמיד במחשבותיי. ביום אני חושבת עלייך ובלילה חולמת עלייך. אני
לא מסוגלת לחיות בלעדייך. אתה חשוב לי יותר מאויר לנשימה.
אני זקוקה לך כמו ורד שזקוק לחוחים. אני יודעת שאולי אני לא
מכירה אותך יותר מידי זמן. אבל אהבתי היא אהבה ממבט ראשון
וכנראה גם האחרון. אתה מבין אני מאוד רוצה לשכוח אותך ואני
מנסה באמת שאני מנסה. אבל את האמת אני ממש לא יודעת איך
שוכחים. לא יודעת אולי הזמן יגרום לי לשכוח אותך אבל נראה לי
שאני אצטרך כל כך הרבה זמן עד שאני לא בטוחה שיספיקו לי כל
החיים לשכוח אותך. אולי זאת הסיבה שהחלטתי לכתוב לך את המכתב
הזה. אולי בכך שאני יספר לך את רגשותיי אני אשכח אותך לנצח.
איני יודעת מה לכתוב כנראה כבר כתבתי הכל. אתה לא חייב לענות
בדרך כלשהי למכתב, הוא חד צדדי.
באהבה,
שלך נורית


במכתב הזה היא כתבה את כל הרגשותיה ואת המחשבות והסודות הכי
כמוסים שלה. היא קיפלה את המכתב, שמה אותו בתוך המעטפה, הדביקה
בול ושמה אותו בתוך המגירה.
ושם בפינה הקטנה על שולחן לימודים מעץ אלון בתוך מגירה שוכב לו
עד היום מכתב.
מכתב שמלא באהבה. אהבה שאין כמוה, אהבה חזקה ודמעות במעטפה
והרבה כאב. כאב כזה שיכאב תמיד. שיכאב כל החיים ולעולם לא
יירגע. וגם אם יום אחד היא תהיה מאושרת עם מישהו אחר הכאב
ישאר. הוא לעולם לא יעלם. ואולי רק אולי יום אחד בעוד שנים
רבות ישבו ביחד היא והוא. והיא תיתן לו את המכתב והוא יזיל
דמעה. אולי רק אולי בגלל שגם הוא אהב אותה.