ישבתי על הבר. שתינו בירות. אדם התערב עם כמה אנשים על 100 שקל
שהוא מארגן להם הסעה הביתה תוך חמש דקות - ולא סתם הסעה,
בקלאסה.
הם צחקו. חשבו שהבנאדם שיכור.
הפעם זאת היתה למבורגיני.

להגיד לכם את האמת? אף פעם לא אהבתי את אדם. בסופו של דבר,
תמיד היה ברור לי שהוא חתיכת תחמן מניאק, שלא אכפת לו משום דבר
חוץ מעצמו.
אבל שתקתי. לא רק בגלל שפחדתי מלינץ', אלא גם כי, מי יודע...
אולי הוא באמת היה הדבר הכי חשוב בעולם הזה.
אולי.

כמו תמיד, אדם חזר הביתה עם 4-5 בחורות - לא שרמוטות, חמודות,
מהסוג שאתה לוקח להורים.
אני חזרתי לבד.
כמו תמיד.

אדם לא יותר חכם מכם.

פגשתי את אדם עוד בתיכון. אני הייתי הילד שתמיד יושב בצד
במסיבות, אבל מגיע עם אלו שנחשבים.
לא ממש חיבבו אותי. גם לא שנאו אותי.
הייתי נתון מראש, מובן מאילו.

אדם גם לא יותר חזק מכם.

אדם לא היה נתון מראש. הוא גם לא היה מובן מאילו. למעשה, אני
לא בטוח שהוא היה קיים אז.
הייתי רואה אותו לפעמים, בזווית העין.
זה לא שכשהסתובבתי הוא כבר לא היה שם.
פשוט לא הסתובבתי.
אף אחד לא הסתובב.

אדם גם לא יותר יפה, גבוה, מצחיק מכם.
הוא לא התחיל עם נתונים יותר טובים.
זה מה שהכי מרגיז אותי.

יום אחד הוא קלט אותנו עם מרלבורו ביד. הצעתי לו - ככה אני. לא
כי אני מרחם, כי לא היה נעים לי.
הוא צחק, ושלף מהכיס של המעיל שלו - ממתי היה לו מעיל? סוליה
שלמה של חשיש הודי.
מרלבורו כבר לא קנינו.

בצבא הגעתי לסיירת מטכ"ל. לא יודע למה, לא ממש רציתי. זה היה
מתבקש.
חודש אחרי הטירונות שוב קלטתי אותו.
בזווית העין.

הגראס, שהפגיש אותנו, גם לימד אותי רוב מה שאני יודע על אדם.
שזה לא הרבה.
אבל אני יודע מה מיוחד בו.

ישבתי בשמירה, כשהידיעה עברה בקשר.
"יש לנו פה חוליית מחבלים שלמה, 15 איש, ממתי הם באים בכזאת
כמות..."
"תן נ.צ., תתחבאו בינתיים, נארגן תיגבורת."
"לא... לא צריך".
"למה?"
"הם מתים. כולם. לכל אחד יש חור קטן על יד הראש."
"ליד הראש? על הצוואר אתה מתכוון?"
"לא. לידם, חור קטן. עזוב שטויות, בוא הנה, אני מתחיל לפחד...
לא יודע מה הולך פה."
"אני מגיע."
"מהר."

כשהגעתי לשם, ראיתי את אדם. הוא עמד ליד, הסתכל על האנשים
מסתכלים על הגופות.
הן לא היו בדיוק מתות, פשוט לא היה להן חשק.
היה לו דם על הידיים. לא הרבה, טיפה. מרוח.
אחר כך קלטתי שגם הנשמה שלו הצטמקה קצת.

אדם אולי לא שונה מכם פיזית, אבל הוא גילה שני דברים מאוד
מעניינים. דברים שאתם לא גיליתם.
1. לכל דבר יש סיבה.
2. הפחד נמצא בנשמה. בצד שמאל שלה, למעשה. לא יודע אם יש לה
עוד צד.

נהינו חברים. בגיל 21, כשטיילנו בבריטניה קצת, הוא נעלם לי.
שנה אחרי זה הוא חזר עם 100 איש ככה שסגדו לו.

אדם אולי לא יותר חכם ממכם, אבל גם אתם לא טיפשים.
הוא ידע מה לעשות.
לאט לאט, הוא נפטר מהנשמה שלו.

כשהם הגיעו ל-500, הכנסיה הקתולית הכריזה עליהם ככת.
אדם ביקש רשות להגיד כמה מילים, והמטומטמים נתנו לו.
זה לא משנה אם הוא צדק. זה איך שהוא דיבר.
כשאדם דיבר, אנשים הקשיבו. כי אדם לא דאג לרגע שהם לא יקשיבו.
ואז יש להם סיבה להקשיב. כדי למחות.
כי ככה ההמון מביע את הכעס שלו. על מחירי החלב,על האישה, על
הרעב באוגנדה, על מה שלא יהיה.
אבל לא מספיק שהם יקשיבו.
אדם לא פחד. והם כן.
אז הם עקבו.
כמו כבשים.

זה לא כמו שאתם מתגברים על הפחד. אדם פשוט לא פחד.
כשאתם רואים צוק, אתם הולכים מסביב, מסתכלים אולי, מתפעלים.
אתם פוחדים. פוחדים להבין, שזה שלט שאלוהים שם.
שלט שאומר, "קפוץ".
ולהגיד לכם משהו? אדם, לא רק שהוא יקפוץ, הוא אפילו לא יפול.
כי הוא לא מפחד.
ואתם כן.
נקודה.

שלוש שנים אחרי, כשהיינו בני 26 כמעט, הכת הקטנה של אדם כבר
היתה הדת השניה בגודלה בעולם -
מיד אחרי נרקיסיזם.

כדי להפוך להיות כמו אדם, אתם פשוט צריכים להפסיק לפחד.

בגיל שלושים, אדם כבר היה נשיא צ'יפופו. ככה הוא קרא למדינה
הגלובלית שלו. בדיחה פרטית.
הוא לא היה חכם, ואני כן הייתי, מתברר. אני אמרתי לו מה, והוא
עשה את זה.
בלי פחד.
וזה עבד. למה? כי אם הוא לא מפחד, אז אין סיבה שלא.
ולהכל יש סיבה.
להכל.

לאדם כבר לא היתה סיבה.
זה רע.

אלוהים אולי קצת איטי לפעמים, אבל לו בהחלט יש נתוני פתיחה
יותר טובים. הוא יותר חכם, חזק ומגניב מכולנו ביחד.
באמת.
הוא קלט מה קורה.
אז הוא עצר את אדם.
בעזרתי.

תמיד חשבתי שכולם קלטו את אדם, מה הולך אצלו בראש.
מתברר שרק אני ראיתי את זה.
אז הרגתי אותו.
אלוהים אמר לי.
על רצח הולכים לכלא, לפעמים.

אחרי 30 ומשהו שנה, אלוהים נזכר. הוא הוציא אותי מהכלא, סובב
את הגלגל 61 שנים אחורה, והפך את אמא של אדם לעקרה.
רק אני זכרתי את הכל.

לשאר היה זיכרון עמום.
והם ניסו. הם ניסו לחיות בלי פחד.
הקטע עם הנשמה כבר לא עבד. אלוהים הוסיף לה צד ימין, ועשה אותו
מפלדה מחוסנת. מאוד מחוסנת.
אז הם קפצו מצוקים, ועפו בשמיים, וירקו על הכוכבים, וטיפסו על
הכלום הגדול ביותר בעולם.
אבל הם פחדו.
הם פחדו מהפחד.

היו 3 שהפסיקו לפחד.
שניים מהם סיימו בבית משוגעים. אולי הם באמת מתאימים לשם.
בשביל השלישי, אלוהים ביקש ממני טובה אחת אחרונה.
אירגנתי לו פחד מדובונים כאלה, מגומי, שלועסים.
וזה מספיק.
יותר ממספיק.

כיום אני חי חיים שאמורים להיות מאושרים.
מדי פעם אלוהים קופץ לקפה.
ובינינו?
כבר לא ממש נשאר לי ממה לפחד.

               נראה.