אני, כל החיים הייתי אפס. כשהייתי קטן, בגן, ועוד חשבתי שאני
נורמלי, ניסיתי להוכיח לכל הילדים שאני כמו כולם ובאמת ניסיתי
ללמוד לקרוא, ופתאום מצאתי את עצמי קורא ספרונים כשכל השאר עוד
למדו אלף בית. ואז הבנתי שאני אפס. כל הילדים אמרו לי. ואבא
שלי תמיד היה אומר לי: "מי הפוך, אורן? אתה, או כל העולם?"
בכיתה א' וב' עוד איך שהוא דיברתי עם ילד או שניים בכיתה,
וביחוד עם המורה. 'זמרה', קראו לה. היא נורא אהבה אותי. תמיד
הייתה אומרת לי "אורן, חמוד, אתה נורא אדום, אולי תשב בכיתה
ולא תצא לשחק?" והילדים, כמובן, קראו לי אפס. אפס בתופסת, אפס
במחבואים. בכיתה ד' שלחו אותי יום ראשון בכל שבוע ל"מרכז
לילדים מחוננים". מחוננים במה, אני שואל את עצמי. גם שם הייתי
אפס. כולם שם ידעו לחשב שורש מרובע של 789,192,329 בשלוש
שניות, ואני הייתי מבריז מהשיעורים, יושב בחוץ ומתענג על
סיגריה אסורה.
אפס במשמעת.
בביה"ס הרגיל עדיין הייתי אפס, אבל עכשיו הייתי גם חנון, ועל
זה גם קיבלתי מכות. אפס בהגנה עצמית.
בכיתה ו' גיליתי שיש בנות בעולם.
אני אפילו לא רוצה לדבר על זה.
אפס בחברות.
אפס בפופולריות.
תיכון הגיע. האפס מצא את דרכו סוף סוף לתעודה, והייתי אפס גם
בציונים. הייתי מבריז המון, הולך לקניונים ולחוף הים, מנסה
להיות אחד מכולם. מנסה להיות מספר אחד.
אפס בחברים.
כיתה יא' הולידה איתה להקות בביה"ס, ואני ניסיתי את כוחי
בשירה. במשחק. בכתיבה. בציור. אפס. אפס. אפס. אפס. המספר שרודף
אותי לכל מקום. ואבא שלי היה נאנח ואומר "אורן, די עם זה. אתה
חייב להפסיק ללכת עם הראש בקיר. מי הפוך? אתה, או כל העולם?"
ואז נגמר התיכון, והביא עמו עוד אפס, הפעם בעבודה. על תלוש
המשכורת שלי לא היו הרבה אפסים, למרבה הפלא. ואז צבא. חי"ר.
קרבי. בהתחלה, אבא שלי התפוצץ מגאווה. אבל אני ידעתי שכלום לא
השתנה. אפס בכושר. אפס בקליעה. (אפס בזיהוי שירים במזרחית).
אפס לא יוצא לקורס מ"כים. אז אפס מנסה לצאת מהגדוד. קב"ן - אני
לא מעיז. אני מספיק אפס גם ככה. פרופיל - אותו דבר. אז מה?
הת"ש? אז אפס מגיש טופס 55, ואפס מגיע בנס לקורס טייס.
אפס בטיסה.
אפס בכושר.
אפס בניווטים.
אפס בסוציומטרי.
בכיתי לאבא שלי, בסוף, כהייתי כבר לפני העפה, על הקרשים. והוא
אמר, בקול חסר פשרות: "די אורן. תפסיק לבכות, אתה כבר לא ילד.
מי הפוך? אתה, או כל העולם?"
ואז אפס עף מהקורס כמובן, ולא מעיז לחזור לגדוד. והחברה המאד
אוהבת שאפס לא מבין איך הגיעה אליו לוחצת שהוא יצא לקורס
מ"כים. אבא לוחץ - קצין. אמא רוצה ג'ובניק.
אבל אני אפס, מבינים? אפס.
כל יום אני חי בפחד מתמיד שמישהו יבין את הטעות שבעצם העובדה
שאני חי. שחברה שלי תקלוט מה אני. החיים שלי נראים כמו אחת
מהבדיחות הנמתחות האלה, בלי פנצ'ליין.
אז אפס קם ולוקח תער, שדווקא לא חושב שהוא אפס. והתער לוחש לי
"קדימה, אורן. נראה אותך גבר. צריך ביצים בשביל מה שאתה רוצה
לעשות. יש לך ביצים, אורן? או שאתה אפס?"
והקול הזה מהדהד לי בראש, קולו של אבא, הקול של אמא, של החברה,
הקול שאומר לי "מי הפוך, אורן? אתה, או כל העולם?"
אז חתכתי, והדם זלג וזלג והרגשתי איך יחד עם הדם שיוצא ממני
עוזב אותי מן משקל נורא, איך הרגליים שלי מתחילות לרחף, איך הן
מתחילות לעלות לכיוון התקרה, ראש למטה.
אתם רואים אותי עכשיו, כולם?
עכשיו אני הפוך בדיוק כמוכם.