כבר שבוע עבר.
שבוע מאז השתוקקתי לבואו של הערב,
הזדמנות להיות בקרבתך שוב,
לדבר איתך, לצחוק איתך
לראות אותך, לנשום אותך
וכמובן לאהוב אותך. ומבלי לקבל בחזרה.

כבר שבוע עבר.
מאז כתבתי את המכתב ההוא,
שבו אני מספר לך כמה אני רוצה אותך,
מה את בשבילי, כמה את בשבילי
מי את בשבילי, וכל זה למה לי.
ושאני אוהב אותך. מבלי לקבל בחזרה.

כמה שבועות עוד אמשיך לאהוב?
כמה רגעים עוד ארצה אותך קרוב?
כמה מכתבים עוד אצטרך לכתוב?
כמה שאלות עוד אצטרך לשאול?

כמה עמוק נכנסת לי לתוך הלב?
כמה אותך אני באמת אוהב?
כמה זמן עוד צריך לחשוב?
עד כמה לי זה טוב?

והראש את התשובה הנכונה כבר יודע.
אך לשמחתי תמיד הלב אצלי קובע.
ואולי אני סדיסט של אהבה
ואולי אני סתם אופטימי.
הלב הזה תמיד עושה מה בא לו
ואולי טוב שכך.

כי הכי קל להתגבר ולשכוח
לפרמט את האמת וממנה ולברוח.
והתשובה היא לא.לא טוב לתת מבלי לקבל.
ואני מדבר על אהבה. זה מצב לא אידאלי.
אבל מזה אידאלי בשביל אדם מאוהב?
כמה זמן זה יחזיק? זה מורכב.
שוב אני שואל שאלה. מבלי לקבל תשובה.

אבל בואי נעזוב את הראש לרגע,
כי כשאני מדבר רק מהלב אני יודע,
ואני באמת ובתמים מאמין
שאת קופידון אפשר להזמין
והוא עוד ישלח עליינו חץ, מלא אהבה
עם מלוא ההדדיות שבה
ובמילים אחרות, אני עוד אמצא את הדרך לליבך
בדיוק כמו שכתבתי לך במכתב ההוא.

זה הכל עניין של זמן, לטוב או לרע
לכאן או לשם, מה שלא יהיה
קבלי אותי, תמשיכי להיות זוהרת
תני לי לעשות אותך מאושרת
אני ממשיך בדרכי, אני ממשיך לאהוב
עד שזה יהיה טוב, ואני אוכל להגיד
שאני אוהב אותך. ולקבל בחזרה