כמו חושך
כוסף אל הדממה
ואל האור,
כמו עצב
מסוך דמעה
התר אחר חיוך.
כמו החופש
הגלום בכנפי ציפור
שב ערב ערב
אל הכלוב.
חובט כנף
אל סורגי הזיכרון
הי! תוכי ילד,
מנסה לומר לו,
הרגע,
לא היה לאל ידך
הכל היה כתוב
ואנא זה ממך
אל תוסיף יותר מילה
כי אין לו מלמד, לתוכי
לדבר, או כיצד לעוף.
וכשתכביד ותשאל
לעת ערב
כשאשוב מעוד מסע נדוד
משאת דמיון
אי מתות הציפורים?
אלחש לך חרש חרש, כיליון
הן כולן מתות בסתר
וזו הדרך היאה מכל
למות.
למעט
אלו שלעת בוקר
מוצא אותן הילד
שמוטות כנף ואבר
אל מצע הגרגרים
אשר בכלוב.
ואיש לא שמע אותן
אמש
מצייציות שיר קינה אחרון
אודות הקן
הילדות,
הזקנה,
והחרות. |
