טפו
אלון ירק את הקפה לאורך כל השולחן. "החלב שוב החמיץ. זה לא היה
קורה אם היית זוכרת להכניס אותו למקרר!!"
"שלא תרים עלי את הקול!" צעקה עליו אמא. "תזכור שאני אמא שלך
ולא אחת מהפרחות שאתה מסתובב איתן!"
"תפסיקי לזיין ת'שכל" אלון ניגב את הקפה שטפטף לו מהפה. "אני
לא אצעק עליך כשתלמדי סוף-סוף שחלב עמיד לא באמת עמיד בחום של
30 מעלות".
"אל תעיז לדבר ככה ליד הקטנים" אמא האדימה, מהר מאד זה התפתח
לריב של ממש.
ככה זה היה כמעט כל בוקר, אח שלי אלון היה צועק ורב עם אמא ואז
יוצא כועס לביצפר. ואמא ממש רתחה בגלל שהוא השתמש בהמון מילים
לא יפות לידינו. אחרי שאלון היה טורק את הדלת אמא הייתה שותקת
ומפנה את השולחן בשקט, אבל אח"כ כשהיא הייתה נכנסת לחדר תמיד
הייתי שומע אותה בוכה לאבא.
"איך הבן שלי התקלקל כל-כך?" היא תמיד שאלה ואבא רק היה מנסה
להרגיע אותה, אבל בדרך-כלל רק אחרי המון זמן הוא היה מצליח.

אלון לא תמיד היה כזה, פעם הוא היה הרבה יותר נחמד. תמיד היה
לו זמן לשחק איתי במשאיות ולהסביר לי כל מיני דברים שלא הבנתי,
אבל עכשיו כל יום הוא רב עם אמא כשהוא חוזר הביתה  ואח"כ נועל
את עצמו בחדר להמונמון זמן. כשהיה יוצא ממש בערב הוא כל הזמן
הסתובב בבית עם פנים "חמוצות" כמו שאמא תמיד אמרה. הפעמים
היחידות שראיתי אותו מחייך זה כששיחק עם יוני.
יוני זה האח התינוק שלי שאמא הביאה הביתה לא מזמן, אבא לקח
אותה מאחור בלילה אחד לבית-חולים ורק אחרי יומיים היא חזרה
הביתה והביאה משם את יוני הקטן עטוף בשמיכה לבנה. כששאלתי את
אמא למה יוני כזה פצפון היא אמרה שהוא נולד לפני הזמן ובגלל זה
הוא "פג תוקפו".
אבל לאלון לא היה אכפת שיוני כזה והוא המשיך לשמוח כששיחק
איתו. ויוני גם היה צוחק, בעצם יוני אף פעם לא בכה, גם כשאלון
צעק הוא נשאר שמח, אז אמא בכתה במקומו.

"אלון איך אנשים מתקלקלים?" שאלתי אותו פעם אחת.
הוא ישב ליד השולחן בחדר שלו ולמד למבחן בהתבגרות, העשן של
הסיגריה שלו מלא את החדר וצרב לי נורא בעיניים. "אלון איך
אנשים מתקלקלים?" שאלתי עוד פעם כי חשבתי שהוא לא שמע.
"דניאל לא עכשיו... אין לי זמן אלייך" הוא ענה לי ועשן מסריח
יצא לו מהפה.
"אבל אלון אמא אומרת ש..."
"דניאל עוף מפה אני עסוק!!" הוא צעק עליי והביט בי ככה
מפחיד. אז רצתי בוכה לאמא וסיפרתי לה שאלון רע אלי.
"זה לא באשמתו חמוד" אמא נשקה לי בראש וליטפה אותי "זה החברים
הדפוקים שלו מקלקלים אותו."
יכולתי לשמוע את הקול שלה רועד כשאמרה את זה, עדיין לא הבנתי
איך אנשים מתקלקלים אבל כבר פחדתי לשאול כדי לא לעצבן אותה.

פעם אחת אלון רב עם אמא ממש חזק. זה קרה בארוחת שישי אחת.
"מה את יודעת על הלימודים שלי בכלל??" אלון צרח.
"אלון קיבלנו את ההערכות ויש נפילה של 20 נקודות במתמטיקה
ובפיזיקה, זה לא יכול להיות ש..."
"שמה? מה אכפת לך מהציונים שלי בכלל??"
"אני עדיין אמא שלך ואני יודעת מה טוב בשבילך! אם רק היית
משקיע עוד קצת בלימודים..."
"מה את יודעת בכלל? אני דווקא כן משקיע! מה זה הבולשיט הזה?"
"אל תדבר אל אמא שלך ככה!" אבא התערב בצעקות. "זה בגלל כל
הפושטקים שאתה הולך להסתובב איתם בדיסקוטקים במקום ללמוד,
בגללם את כבר לא שם פס על ציונים!"
"אויש זה כל כך לא נכון" אלון הכה בשולחן באגרופים "אתם לא
מבינים בגרוש מה עובר לי בראש."
"אז למה אתה לא משתף אותנו?" אמא ניגבה דמעות מהעיניים.
"אוי תצאו לי מהחיים כבר" אלון הרים את המפתחות של האופנוע
"אני יוצא" אמר וטרק אחריו את הדלת.
אמא ישר רצה לחדר לבכות כדי שלא נראה, ואבא אחריה עם המילים
המנחמות.

מאוחר יותר בערב הטלפון צלצל. אני ישבתי בחדר ושיחקתי לי
במשאיות, שמעתי את אמא מרימה, היא דיברה קצת, ואז צרחה צעקה
מפחידה כזאת כמו מסרטי אימה. אבא חלף בריצה על פני הכניסה לחדר
שלי וגם אני ישר רצתי לראות מה קרה.
היא נראתה כמו סמרטוט בידיים של אבא, העיניים שלה היו נפוחות
ואדומות. "קרתה תאונה" היא מלמלה. "סמי טריילר... לא היה לו
סיכוי..." ושוב נשברה אל בין הידיים של אבא שגם התחיל לבכות.

כנראה שאלון היה ממש מקולקל, כי יומיים אחר-כך כבר זרקו את
הקופסא שלו לבור וכיסו בעפר, כמו שעושים במזבלה. כולם התלבשו
בשחור ואמא שכנראה לא רצתה שיצחקו עלייה שהיא  בוכה כמו ילדה,
הסתתרה מאחורי משקפי שמש. אבל לי לא היה אכפת, בכיתי מול כולם,
כי ידעתי שיותר אני לא אראה את אלון.
בערב, אחרי שאבא כבר השכיב אותי לישון, שמעתי אותה שוב מהחדר
שלהם. "ומה אם שניהם יהפכו להיות כמוהו, מה אם גם הם יברחו
ממני? אני לא אוכל לחיות עם דניאל יהפך לכזה, או עם יוני גם
יחמיץ אליי פנים... זה יהרוס אותי."
אבא דיבר אליה בשקט, לחש לה שזה לא יקרה, שהכל יהיה בסדר. ואני
עדיין ריחמתי עליה.

אז ממש מאוחר בלילה, אחרי שהם כבר ישנו, קמתי מהמיטה בשקט בשקט
וצעדתי על קצות האצבעות לחדר של יוני. גררתי שרפרף קטן לעריסה
שלו, טיפסתי עליו והצצתי פנימה. יוני חייך אלי כמו תמיד, עם
עיניים נוצצות וזוג גומות חן חמודות. חייכתי בחזרה, הרמתי אותו
והלכתי בשקט למטבח.
יוני שיחק עם האצבעות כשהוצאתי את המלפפונים, וצחק אלי בשקט גם
כשהוצאתי את העגבניות. והעיניים שלו המשיכו לנצוץ גם באור החלש
של המקרר... עד שסגרתי את הדלת.
הלכתי לישון מאושר, כי ידעתי שככה אף פעם יוני לא יחמיץ או
יתקלקל...
אפילו שפג תוקפו...