אתם יודעים איך זה כשכל החיים שלכם פתאום מתנקזים לתוך נקודה
אחת, רגע אחד בקיום שבו אתם מוצאים את עצמכם מבינים למה בדיוק
נוצרתם?  ככה בדיוק הרגשתי כשעמדתי מולו תחת האורות הבוהקים,
והפשלתי את שמלתי מגופי.
"שווה נכון?" אמר המוכר.  הכרתי אותו מאז שזכרתי את עצמי,
ושנאתי אותו כל-כך.  הוא התייחס אלי כמו חפץ, אצבעותיו
השמנמנות מחטטות בי כמו בתפוח רקוב בניסיון למצוא את התולעת,
כשהוא בחר לרחוץ אותי בלילות בהן החנות הייתה סגורה.  הוא היה
נמוך, שמנמן ותמיד הזיע.  עיניו הכחולות תמיד הבריקו כמו פנסי
ניאון כשהוא הביט בי בעיניים רעבות.  שנאתי אותו כמו שרק ידעתי
לשנוא מישהו.
"בהחלט," ענה הגבר, שמאוחר יותר אני אכיר כמייקל, הבעלים
החדשים שלי.  כמובן שהוא רצה אותי. הייתי יצירה מושלמת - שיער
בלונד בהיר גולש בקווים רכים במורד כתפיים דקות ולבנות.  עיני
כחולות כמו הים שראיתי רק בתמונות ושפתי אדומות ומבריקות בחיוך
תמידי.  חזה גדול אך יציב, מזדקר, עם שתי פטמות ורודות בקצה,
בטן שטוחה, רגלים ארוכות.  הייתי כל מה שגבר יכול רק לרצות.
"אנחנו סוגרים עוד כמה דקות.  מה אתה אומר?  רכישה שווה, ואתה
יכול ליהנות ממנה כבר היום!"  המוכר מלמל.  הוא אומר את זה לכל
גבר שנכנס בדלתות החנות ותוקע מבט דווקא בי, בכלובי תחת
הזרקורים החמים.  אבל מייקל נראה קצת שונה, בגדיו היו מפוארים,
שחורים מכף רגל ועד ראש, שיערו השחור קצוץ צמוד לראשו.  על
המעיל שלבש ראיתי את סיכת האילומינאטי - האליטה של העשירים.
הטופ שבטופ.
הוא העביר מבטו עלי, והתאפקתי שלא לרעוד.  אני כל-כך שונאת את
הקטעים האלה.
"אני אקח אותה," הוא אמר, בלי לשאול אפילו למחיר.  קיבלתי את
החלטתו ברגשות מעורבים.  מצד אחד זה אמר לעזוב את הכלוב הקטנטן
והטחוב הזה, והמוכר המזיע והזרקורים החמים, אבל מצד שני זה
אומר לעבור למקום חדש, עם האדון הזה הלבוש שחורים.
"תתחדש אדוני ! אני יכול להבטיח לך שלא תתאכזב!" בחיי לא
ראיתי את המוכר מתלהב כל-כך והזיעה שבצבצה על מצחו הבריקה כמו
יהלומים קטנים באור הזרקורים ליד הכלוב.

הלימוזינה הייתה רחבת ידיים, ואני ישבתי על המושב האחורי,
ממתינה בעוד האדון שילם עלי.  לבושה עדיין בשמלת המשי האדומה
שלי נרעדתי מקור המזגן.  ראיתי את הנהג בוהה בי במראה וחייכתי
אוטומטית.  הוא טלטל את ראשו מצד לצד, והתעלם ממני למשך כל שאר
ההמתנה הקצרה.
דלת הלימוזינה נפתחה לבסוף ומייקל נכנס פנימה.  הוא הציג את
עצמו, ואף נשק לידי כשאמרתי לו את שמי, אנג'ל.
"הירגעי," הוא אמר לי.  "ממתין לך חדר משלך באחוזה שלי, ויהיו
לך משרתים, וכל מה שתרצי, אני אתן לך."  הוא דיבר ברכות כמו
שמדברים אל ילדה קטנה.  חייכתי מבוישת, אבל הרגשתי הקלה.  "את
בטח רוצה לדעת עלי קצת," הוא אמר, מחזיק בידי באצבעותיו החמות.
הנהנתי עדיין מפחדת לפצות את פי.
"אני בן למשפחת אצולה.  אני מנהל חברה שמייצרת מעבדים
פוזיטרוניים וחלקי חומרה למכונות עבודה," הוא אמר, אבל לא
במיוחד הקשבתי, מבטי מרוכז בשלטי הניאון הענקיים שמחוץ לחלון,
והמסכים הדיגיטליים שהראו המוני מוצרים ואנשים בצבעים בוהקים.
מכוניות חלפו בטיסה על פנינו, מעלינו ומתחתינו ותהיתי איך הנהג
מצליח לתמרן ככה שלא התנגשנו באף אחת מהן.  מייקל הביט בי
וחייך, מעביר את ידו על הירך שלי, במקום בו השמלה נחצתה עד
המותן כמעט.
"את יפה מאוד," הוא אמר, וליטף את פני.  אני יודעת שזה לא
הגיוני, אבל אהבתי אותו ברגע ההוא בפעם הראשונה.  על שהוציא
אותי מהכלוב בחנות, ועל שליטף את פני כמו המשי העדין של שמלתי.
אהבתי אותו, כמו שרק ידעתי לאהוב.

האחוזה הייתה כמו שציפיתי - ענקית אבל מינימליסטית, סולידית.
הדלת נפתחה בידי אדם גבוה ושקט לבוש שחור עם כפפות לבנות.
המסדרונות החשוכים למחצה בלבלו אותי כבר אז, אבל את הדרך לחדרי
זכרתי.  הקירות השחורים המתכתיים שיקפו את דמותי כשהלכתי בהם
מכל הכיוונים - התקרה, הרצפה, הקירות.  רגלי היחפות השאירו
עקבות לחות על הרצפה הקרה, אך הללו נעלמו תוך שניה.  מייקל
הוביל אותי למעלית, שהורידה אותנו לקומה התחתונה, המרתף,
שהייתה מסדרון אחד שחור וארוך, כשבצדדיו דלתות בלתי נראות כמעט
שנפתחו בטביעת אצבע על פאנל גם הוא כמעט ולא נראה באמצע הדלת.
הובלתי במורד המסדרון עד שכמעט ולא יכולתי לראות את המעלית,
וראיתי איך מייקל פתח את דלת אחד החדרים וסימן לי בידו
להיכנס.
לא יכולתי שלא להתפעל.  החדר היה מרווח, מואר למחצה.  במרכזו
עמדה מיטה ענקית, מכוסה מצעים שחורים.  השטיח היה אדום כהה,
והאור החלש שהאיר את החדר כאילו בקע מכל מקום בבת אחת.  ארון
פינתי ושולחן כתיבה עם מסוף נגלו לעיני כשנכנסתי עמוק יותר
לדירה הקטנה שעמדה להיות שלי.  מטבחון, חדר אמבטיה, מים
זורמים... מייקל הסביר לי בערך איפה כל דבר נמצא, אבל בנקודה
הזו כבר לא היה חשוב לי דבר.
צפיתי בתנועותיו, אציליות ארוכות כאלה.  שפתיו נעו כמו אצבעות
פסנתרן, פולטות מוסיקה לאוזני.  עיניו החומות, חמקניות כמו
ביישניות.  יכולתי לחוש חוסר נוחות כאילו חבוי בהתנהגותו.
הרגשתי שלו לא רק בגופי אלא בנפשי.  התאהבתי בו.
"אני רוצה שתתרחצי, המים כבר חמים.  תתלבשי יפה - יש שמלה
בארון ואני מעריך שהיא בערך במידה שלך, ואז תחכי לי.  אנחנו
נאכל ארוחת ערב יחד."  הוא ליטף את פני, והרגשתי את עצמי נמסה.
איך שהכל היה מתוכנן אצלו יפה, תוכנית מדויקת. נכבשתי.
הוא נישק אותי על שפתי, והתעכב לרגע, כאילו רוצה לנשוק עוד,
אבל אז הלך.  נותרתי עומדת שם כמה רגעים גם אחרי שהדלת נסגרה
בצליל יצירת ואקום.
נכנסתי למקלחת והתמסרתי לזרם המים החמים.  בחיי לא הרגשתי מים
זורמים, רק את הנוזל המטונף שבו המוכר רחץ אותי אחת לכמה ימים
עם סמרטוט מסריח.  אפילו שמפו היה כאן, ריחני ועדין, שהפך לקצף
סמיך שנזל במורד גבי.  היכול להיות שזהו האושר?  האם מייקל הוא
האחד שיגרום לי אושר?  עד כה זה בדיוק מה שהוא עשה.  חלמתי
עליו בעודי רוחצת את עצמי, וכשהתנגבתי במגבת לבנה ורכה, חלמתי
על ידיו על גופי. רציתי אותו כל-כך שזה כאב.
ריח של אוכל הכה בי כשיצאתי מהמקלחת.  הצצתי לתוך המטבחון
וראיתי שתי צלחות מונחות על הדלפק.  תיכנן הכל, אפילו משכפל
המזון.
בארון היו הרבה בגדים - מכנסיים, חצאיות, חולצות ליום-יום
ואפילו בגדים תחתונים סקסיים.  לבשתי תחתונים סקסיים בצבע
שחור, ושמלה שחורה ארוכה.  ההשתקפות שלי בקירות המבריקים בשחור
הדהימה אפילו אותי, ובעודי נאבקת לסדר את השיער שלי ללא סיכות,
הדלת נפתחה, ומייקל נכנס פנימה.  בידו הוא החזיק זר פרחים
שאותו הוא מסר לידי מיד עם היכנסו.  פעם הראשונה בחיי שראיתי
פרחים אמיתיים.
"הם אמיתיים," אמרתי, מריחה את הורדים.
"והם אך ורק פיסות צמח אל מול יופייך," הוא אמר והסמקתי.  הוא
העביר אצבע אחת על פני ועצמתי עיניים, רועדת במגע.  "בואי
נאכל," הוא הציע, והעביר את השולחן הפינתי קרוב יותר למרכז
החדר בזמן שהבאתי את הצלחות והסכו"ם מהמטבח.
בזמן האוכל, הוא סיפר לי על משפחתו, על הצרות בעבודה, ועל
הבדידות שהוא לעתים מרגיש בסוף היום בודד ומנוכר.  וכל הכסף,
וכל המשרתים והאחוזה לא יכולים לתת לו את מה שהכי חסר לו
בחיים.
"אבל יש לך אותי עכשיו," אמרתי והתכוונתי לזה.  הוא הביט
בשאריות העוף בצלחת שלו וחייך.  "אולי."  הושטתי את ידי וחפנתי
את פניו בהן.  הוא עצם עיניים, והרגשתי אותו אוהב אותי.  הוא
הניח את ידיו על שלי ושנינו קמנו מהשולחן.  הוא נישק אותי
בכוחניות ותשוקה ואני הגבתי, משולהבת עד עומקי נשמתי.  נשמתי
אותו, את הריח שלו המתכתי וזר.  הידיים שלו טיילו על הגוף שלי
ונעצרו על הרוכסן של השמלה השחורה.  ושוב, ערומה וחשופה לפניו
הרגשתי איך כל קיומי מקבל משמעות.  התמסרתי לו לחלוטין, נפש
וגוף למשך מה שנראה לי כלילה שלם.

התעוררנו כשהווידאופון של מייקל צלצל.  הוא ענה מייד.  הם היו
צריכים אותו במשרד.
"מתי אני אראה אותך שוב?" שאלתי בעוד הוא התלבש במהרה.
"בערב.  אנחנו יוצאים לטייל."  הוא לא אמר יותר מזה, והלך.
את היום ביליתי בגלישה במסוף, מחטטת בכל קובץ שנקלע בדרכי,
מגלה מיליון דברים חדשים, ראשי מסתחרר מכמות המידע ומהידיעה
שעוד זמן מה יבוא מייקל וייקח אותי אתו לטייל.  כשהוא הגיע כבר
הייתי מוכנה, לבושה בחליפה כסופה צמודה, חיוך מרוח על פני.
"התגעגתי אלייך," הוא אמר ויכולתי להישבע שהמילים היו יבשות,
ריקות כאלה.    האשמתי זאת על העייפות.  מייקל הוביל אותי
במסדרונות במהירות, ובדרך ראיתי משרתים מנקים את הקירות
המבריקים, ומשרתות מטאטאות רצפות. לכולם הייתה הבעה חסרת רגש,
ריקנית על פניהם.  התעלמתי.
עצי פרי ושיחים צבעוניים קישטו את צדי השביל בגן האחוזה
וספסלים היו מפוזרים על המדשאות רחבות הידיים.  הלכנו יד ביד
ודיברנו על הכל.  צחקנו מעט והרגשתי שוב מאושרת.  צפינו בשקיעה
ובחושך הלכנו חזרה לחדרי, לעשות אהבה.

כשהתעוררתי, הכל התחיל להתפורר.  מייקל לא היה שם.  הריקנות
התפשטה מהמיטה ואל תוכי, הורסת את כל שבדרכה, רומסת את כל
הביטחון הזה שבניתי בתוכי.  ניסיתי להעביר את הזמן על ידי
התעסקות במסוף, אכילה, מקלחת, תנומה קלה, שוב אכילה, עוד קצת
התעסקות במסוף.  הזמן זז, אבל מייקל לא בא.  לבסוף, אזרתי אומץ
וניגשתי אל הדלת.  ניסיתי לפתוח אותה ע"י הנחת ידי במנגנון
הנעילה, אבל היא לא נפתחה.  התחלתי לדאוג.  מחשבות הסתובבו
בראשי ובראשן הזיכרון העמום של ניסיונות לפרוץ אל מחוץ לכלוב
בחנות.
התסכול התחיל מחלחל בי מכווץ אותי, ובהתקף זעם הלמתי בדלת
המתכתית הקרה.  כנראה שפגעתי בנקודה רגישה כי הדלת נפתחה בפני,
חושפת את המסדרון השחור.  רצתי במסדרון, לא בטוחה אפילו לאן
אני רצה, דמי הולם ברקותיי.
המעלית הייתה שם, ואני עליתי לקומה הראשונה - קומת הכניסה ממנה
יצאנו כשהלכנו לטייל יום לפני.  פניהם חסרות הרגש של המשרתים
בהו בי מכל מקום ורציתי לצעוק לנער אותם, לשאול איפה הוא.
בחוץ השעה הייתה כבר בוקר.  זה אומר שיומיים לא ראיתי את מייקל
בכלא התת-קרקעי שלי, מנותקת מהעולם פרט למסוף.  דמעות החלו
זולגות במורד לחיי ותחושת אסון מלאה אותי, כמו מין ידיעה שמשהו
נורא עומד לקרות.
רצתי מסביב לאחוזה, כמו מטורפת או כמו כלב ששבר את שלשלאותיו
ועכשיו רץ ללא מטרה, נהנה מחירותו.  לבסוף מצאתי אותו, ועצרתי
מתנשפת, כאילו רגלי פתאום התאחדו עם האדמה הלחה מטל.  הוא ישב
בג'אקוזי מתכתי כסוף, כשבזרועותיו נחה לה ברונטית קטנה, עם
חיוך מרוח על פניה.  רציתי לפרק אותה לגורמים, לקרוע אותה
לגזרים ולקחת אותו לעצמי, להתעטף בו לנצח ולא לחוש את הכאב
הזה, הבגידה הזו אף פעם.
הדמעות זלגו מעצמן, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.  הוא ראה
אותי, וקם ממקומו עירום ויפה תואר, נסיכי, אהובי.
"אנג'ל," הוא קרא לי, ואני בלי לדעת אפילו למה, הסתובבתי
והתחלתי לרוץ לכיוון השני.  רציתי שכל זה יהיה חלום ואני
אתעורר לצדו בחדרי הקטן במרתפי האחוזה.  גשם כבד התחיל לרדת,
בלי התרעה מה שהיה לי מוזר כי השמים היו בהירים לגמרי.  זו
הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שהרגשתי גשם.  רצתי כמו
מטורפת, רטובה ובוכה בקולי קולות לתוך הבית.  עמדתי רועדת
במעלית, והכיתי בדלת חדרי עד שזו נפתחה.  מכאן והלאה, אני לא
יודעת איזה טירוף אחז בי, כי אני פשוט איבדתי את צפון.  הפכתי
את החדר, שוברת את כל שבדרכי, צועקת ללא פשר.
לבסוף, נפלתי לרצפה, מחבקת סכין חדה ששלפתי מאחת המגרות המטבח.
הוא לא אוהב אותי, לא אוהב אותי, לא אוהב אותי...  המילים
חזרו על עצמן בראשי.
"אנג'ל," שמעתי את קולו מאחורי, אבל התעלמתי.  לא אוהב אותי,
לא אוהב אותי, לא אוהב אותי...
"מתוקה שלי, אנג'י, את לא מבינה," הוא אמר.  "אני אוהב אותך,"
הוא אמר כמתנצל, "אבל אני אוהב את כל הצעצועים שלי."
מיתר קטן כמו נקרע בלבי.  איך הוא יכל להגיד את זה?!
"את צעצוע," הוא חזר, כמו מסובב את החרב שנעץ בי.  הוא התיישב
מולי, ולקח את הסכין מידי הרועדות.  "את לא יודעת, אבל את רק
צעצוע."  רעדתי.
"אין לך זכויות, אין לך זיכרונות, אין לך תבונה," הוא אמר
בעדינות, כמו לילדה קטנה.  דיבר איתי כמו אז, בפעם הראשונה
שהוא דיבר אלי בלימוזינה.  הבטתי בעיניו.
"אהבתי אותך," אמרתי בקול רועד.
"אני יודע," הוא ענה בקור רוח שגרם לי לרצות לסטור לו.  "את
נעשית לאהוב אותי."
הוא נתן לי את הסכין.  "קחי."  בהיתי בלהב, ועשיתי את מה
שתכננתי לעשות אתה מההתחלה.  עצמתי את עיני וחתכתי את פרק היד
שלי בחתך אחד עמוק עד העצם.  הכאב הלם בי גלים גלים ואני פלטתי
אנחה.  פתחתי את עיני, וקפאתי.
סיבים אופטיים קרועים הזדקרו מהפצע בידי, ונוזל סמיך ושקוף נזל
לשטיח.  פי פתוח למחצה, המילים תקועות בגרוני, לא יכולתי להגיד
דבר.  הזזתי את אצבעותיי, וראיתי איך חוטים זזים בתוך החתך.
"עכשיו את מבינה?" מייקל שאל.  "את לא אדם, את מכונה.
ולמכונות אין רגשות, ואין תבונה."  הוא ניסה לשכנע את עצמו, או
שמא אותי.  "את מתוכנתת לרצות אותי, ולספק אותי, בדיוק כמו שאר
הבובות בחדרים השכנים פה," הוא אמר.  "עכשיו בואי תירגעי,
תתקלחי, ואני אביא מישהו לסדר את החדר ולסדר לך את היד."
הוא קם מהרצפה ויצא החוצה ואני נותרתי יושבת רטובה על השטיח.
אני אנדרואידית.  אין לי זיכרונות, לא ילדות, לא הורים לא
כלום. רק המוכר בחנות ומייקל.  אין לי רגשות, אין לי תבונה או
מודעות עצמית.  ההבנה הזאת כאבה יותר מכל דבר שיכולתי לדמיין
לעצמי.  רציתי לצרוח, רציתי למות.
אני כן אוהבת אותו, אני כן.  ואני כן מודעת, כן חושבת.  או
אולי... אולי אני רק משלה את עצמי?  אולי לא?
הכנסתי את אצבעותיי עמוק לפצע הפעור, ובחריקת שיניים משכתי את
העור כלפי מעלה, קורעת אותו מעל זרועי חושפת עוד ועוד כבלים
אופטיים ונורות קטנות.  עוד חומר לבן-שקוף זרם לשטיח.
איך אני יכולה לחיות עם עצמי ככה, עם הידיעה שאני מה שאני,
בובה שנבראה כדי לשרת, כדי לאהוב ולמות במגרש גרוטאות אחרי
שהבעלים ישתעמם ממנה לבסוף?  באצבעות חיפשתי משהו, לא יודעת מה
בעיסה הלבנה-שקופה.  כפתור נגלה מולי, ומעליו מילה אחת -
איתחול.
עצמתי עיני, ודמיינתי מולי את פניו של מייקל.
"אני אוהבת אותך," מלמלתי, ולחצתי.